אפתח בדברי הסיכום של במאי המחזה משה קפטן, העומד בתפקיד במאי הבית של התיאטרון הלאומי הבימה שסיכם את הצגת הפרמיירה למחזה "האבא שיכולתי להיות" ברוח הדברים הבאים – חשוב להדהד את קיומו של המחזה במסגרת התיאטרון הממסדי והרפרטוארי הבימה, לא רק בשל הנושאים הנידונים בו אלא בשל העובדה כי כלל נושא קהילת הלהט"ב מקבל במה שוויונית במקום בו נוכח הממסד בישראל…
יצירת מקור ישראלית
המחזה עצמו "האבא שיכולתי להיות" הוא מחזה ישראלי מקורי שנכתב בידי המחזאי והעיתונאי איתי סגל ובוים כאמור בידי משה קפטן, בו נוטלים חלק על הבמה השחקנית אורלי זילברשץ בדמות הסבתא נעמי, אבישי מרידור בדמות גידי, ישי בן משה בדמות מולי בן זוגו, דריה רוזן בדמות הבת והנכדה מיכאלה, יובל סלייפר בדמות החבר לשעבר, דב רייזר בדמות האב והסב המנוח, אילנה קיוויתי דאבנפורט בדמות הסבתא האמריקאית סטייסי.
עלילת המחזה, שעלה לראשונה באוקטובר 2024, עוסקת במהלך חייהם של בני זוג גאים, מולי וגידי, אשר הביאו לעולם את הבת מיכאלה בהליך פונדקאות עם תורמת ביצית בארצות הברית, במהלך ילדותה של מיכאלה היא הייתה מודעת לנסיבות לידתה, נושא שלא הוסתר ממנה והיא חייה עם שני אבות וללא אמא, תפקיד שנפל באופן מסויים על כתפי הסבתא.
העלילה הנפתחת בישיבה בשבעה על מות הסבא מקבלת סוויץ' מסוים כאשר מיכאלה מצליחה ליצור קשר, ללא ידיעתם של שני אבותיה, עם תורמת הביצית, האם הביולוגית וכל המשפחה אורזת מזוודות וטסה לארצות הברית למפגש, כל זאת מתרחש בעיצומו של משבר בזוגיות של שני האבות על רקע אמון הדדי. מנקודת מוצא זו העלילה מתחילה להתפתח למצבים שונים ולעתים די משונים אם כי אופייניים בחיי הזוגיות.
העידן הנוכחי
המחזה שמציג חשיפה לחיי משפחה להט"בית עם מבנה השונה מאוד ממבנה משפחה סטרייטית (אבא אמא וילדים) מעלה בעיות רבות במהלך גידול הילדים, הזהות, נושא המחסור בדמות אמהית כברירת מחדל ועוד. סיפור ונושאים לא קלים למרות שאנחנו בשנת 2025 והן הקהילה והן הממסד כבר אמורים לקבל כמובן מאליו מסגרות משפחתיות שכאלו, אלו שבעצם אנחנו כציבור מודעים אליהן יותר ויותר בעקבות דיווחים רבים בתקשורת אודות ידוענים וידועניות מתוך קהילת הלהט"ב המחליטים להיכנס לתהליכי פונדקאות כדי לממש אמהות או אבהות יחידנית. לסיכום – מבט חושפני וישיר להתהוות חיי משפחה להט"בית בעידן הנוכחי.
עבודה בהמשכים
המחזה הוא מעין המשך לעבודתם של המחזאי איתי סגל והבמאי משה קפטן עם ההצגה המצליחה "את שאהבה נפשי", אף היא בכיכובה של אורלי זילברשץ, שם עסקו בנושא יציאה מהארון של נער ממשפחה חרדית אמונית שלא מיוזמתו בעקבות פרשת הרצח בבר נוער. מחזה שאף הוא עסק בהעלאת המודעות לעולם הלהט"ב בקרב קהילה שמרנית.
על המחזה הקודם כתבתי בין היתר כך – "המחזה נפתח ברגעים מתוך אותו לילה נוראי במועדון הבר נוער וממשיך בקורותיו של יהונתן, אחד הפצועים, בן למשפחה חרדית מירושלים אשר האירוע מוציאו מהארון בפני בני משפחתו.
מכאן הולך המחזה, בו מככבים בין היתר אורלי זילברשץ, דניאל ליטמן, עמית רהב ועוד שמפגינים כשרון משחק מצויין, והופך למסמך אנושי העוסק בשאלות קשות בתוך החברה החרדית המנסה מצד אחד למנוע את הנטייה המינית כלפי אותו מין מבניה ובנותיה על ידי טיפולי המרה שלרוב נעשים בכפיה וגורמים יותר נזק נפשי מאשר תועלת ממשית.
השבר בחברה החרדית והדתית מול המשיכה המינית לאותו מין נובעת מהאיסור התנכי העתיק – "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא“ (ספר ויקרא, י"ח, כ"ב) והסנקציה העתיקה הבאה בעקבותיו – "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא, כ', י"ג).
סערות נפש העולות מנושא ההמרה, הקשר המשפחתי בנים הורים, הומופוביה, שנאת האחר ודעות קדומות הם הלחם והחמאה של המחזה, המתחיל בסיפור אקשן דרמטי והופך אט אט למחזה פסיכולוגי מעמיק בתוך רבדים על גבי רבדים, אך בארץ תמיד מגיעים לסוף הטוב, אמנם אין הגיבור צועד לעבר השמש השוקעת עם אהובתו אך המשפחה מקבלת לידיה באהבה אמיתית והבנה את הבן "הסורר\ המורד\המבייש".
בחמישים השנים החולפות החברה הישראלית, כמו החברה העולמית עברה שינויי גישה ועמדה לגבי נטיות מיניות, הבנה, הכלה ודו קיום של חברות שונות בתפיסתן, המחזה מעורר את הסוגיות מחדש ומעלה הרבה שאלות."
בחזרה לבימה
ונחזור שוב לפרמיירה אמש ולמחזה הנוכחי, אנחנו צופים במחזה המלווה בפס קול שיצר המוזיקאי כנען לבקוביץ המשלב הן קטעי עיטור מוזיקליים כדי להדהד רגעי דרמה שונים במהלך עלילת המחזה והן השמעת שירים שונים כחלק מפס קול העלילה. המחזה נפתח בעצם בדירת הסבתא היושבת שבעה כאשר הבן משמיע שירים מהרדיו או טייפ, השיר הראשון הוא "לה בוהם" בביצועו של שארל אזנבור, ובהמשך שאנסונים נוספים, תוך כדי התפתחותה עלילה וסצנות קריוקי בחדר בית המלון באמריקה אנחנו שומעים שירים של אוליביה רודריגו, קרול קינג ועוד.
המעטפת הויזואלית של ההצגה מתכנסת בתפאורת חדר יחיד בו נעשה שימוש מתוחכם בהקרנות מסמכים וקטעי וידאו, למשל בסצנת הפתיחה אנחנו חוזים במודעת האבל של הסבא מוקרנת מעל התקרה, בהמשך אנחנו מקבלים תיעוד לייב של הסבתא המתראיינת לסמארטפון של הנכדה המשודר עבור הצופים על הקיר האחורי, כך גם סצנה בה צופה הבן בקטעי וידאו ישנים מילדותה של הבת המוקרנים כשתי וערב על כל הקירות, אותו חללק משנה את תפקידו מדירת המשפחה לחדר המלון בהינף יד הוספת אביזרים ושינוי מיקום הכסאות. מינימליזם היא מילת המפתח באבזור והתפאורה, אמנם כאן אחראים לכך אדם קלר וברוכי שפיגלמן ואילו במחזה הקודם המינימליזם הופקד בידיהם שלערן עצמון ואבי "במבינו" בואנה יונה אך האפקט הוא קו זהה.
ולסיכום
אומר כי מדובר במחזה פסיכולוגי, עדכני, חברתי, נוכח ובועט, מישיר מבט בנושאים העולים בו כחלק מהאקטואליה. הקאסט שנבחר מיטיב לגלם את הדמויות כולל רגעי הדרמה וסערות הרוח, אתה יכול להישאב כצופה נוכח לא נוכח אל תוך התפתחות העלילה, להזדהות או לא עם גורלן של הדמויות ובכך נעשתה עבודה איכותית.
המחזה ממשיך לרוץ מעל בימת התיאטרון הלאומי הבימה באולם ע"ש מסקין במהלך החודש הנוכחי, בפברואר ובמרץ. כאן יש כרטיסים.
