המהפכה בת שבע
הפעם הראשונה שנכחתי במופע של יצירת המופת הזו הייתה ב – 14 בספטמבר 2017 !!!!! לא להאמין, שבע שנים חלפו להם. "תזמורת המהפכה" השתנתה. המושג "מהפכה" קיבל קונוטציה מאד מסוימת, וככר המוזיאון נהפכה ל"ככר החטופים".
סברתי אז, ולבטח סובר היום ש"לנוע בלי לזוז" היא היצירה החשובה והמשמעותית ביותר של "המהפכה" ולו רק בגלל הצירוף המושלם של המוסיקה של זוהר שרון והפילוסופיה העמוקה של רועי אופנהיים. למרות שבמבט מלמעלה כמי שהגיע בפעם השנייה למופע, העובדה שאתה, כצופה יודע למה לחכות, פוגמת די הרבה בזרימה החלקה של סיפור המעשה ולעיתים אף הופכת חלקים של "המספר" לארוכים מדי.
ועם זאת, משהו טוב עבר על התזמורת המעולה הזו, אותה אני מלווה באדיקות כבר כמעט עשור. אל הנגנים המייסדים, כעדי חלאבין, עדה רגימוב, גיל גולדין, גיורי פוליטי, ודניאל תנחלסון (הנצחי) הצטרפה חבורה נפלאה של מוסיקאים חדשים כצ'לנית יעל שיזף, אטיין מנרי ובן שיבולת, שעוד יותר הדקה את הקוהרנטיות בין חלקי התזמורת ומעניקה צליל הרבה יותר "עגול" ושלם במיוחד בחלקים שכל חברי התזמורת מנגנים ביחד.
שובם של ה"גולים"
לגבי, ההתרגשות האמיתית, בחזרתו של הקונצרט, "לנוע בלי לזוז" לבמה הייתה בעצם חזרתם של הסולנים "הגולים", ובראשם החצוצרן איתמר בן יקיר, שכמו יין טוב הולך ונהיה כמעט אלוהי עם השנים, בעיקר בזכות עבודות הסולו המהממות שלו וההשפעה הבלתי מוסתרת של החצוצרן הצרפתי – איברהים מאעלוף. בלי להגזים אומר שבן יקיר עומד היום בשורה אחת עם ענקים כאבישי כהן ולי מזכיר לא פחות מאשר את מיילס דייויס הגדול.
הקונצרט החזיר גם את החלילנית הגר שחל (שתפסה את מקומה של חביבת המערכת רחל אילת). שחל נעה בקלילות בין ג'יימס גאלוואי, ליאן אנדרסון (סולן ג'טרו טאל) ויוסוף לאטיף בנגינה שמשלבת באותן תיבות מגוון סגנונות מהתחום הקלאסי, הרוק והג'אז.
וכמובן, הפתעת הקונצרט, כמו אז וגם עתה היא הצ'לנית יעל שפירא – אני לא מבקר של מוסיקה קלאסית, אך גם לפני שבע שנים סברתי שיש לשפירא את כל המרכיבים של נגינתה של ז'אקלין דה פרה עם איכויות נגינה של ג'וליאן לויד וובר (האח של) אותו זכיתי להכיר בתקופת לימודי בלונדון.
לא עקבתי, למען האמת אחר הקריירה של שפירא, אך עיון בארכיון הוידאו המשפחתי, מעלה, שנגינתה של הצ'לנית רק טיפס עוד מדרגה, הרבה יותר בוגר, הרבה יותר נועז, הרבה יותר מושלם.
אלטר אגו
הקושי האמיתי שלי, אם לומר בכנות, היה בהחלפתו של "המספר" או ה"אלטר אגו" שגולם בזמנו על ידי הזמר רן דנקר בשחקן עידו ברטל, משהו שפגם בדינאמיקה שבין המנצח, רועי אופנהיים, לבין "האלטר אגו". ברטל אומנם מביא משהו "אחר" ליצירה, אבל היה משהו באישיות הבימתית של דנקר שתאם בדיוק את הדמות הפסיכוטית שהצליחה להוציא גם מחברי התזמורת אלמנטים די מפתיעים שלצערי הפעם לא כל כך עבדו, בעיקר בגלל שברטל הרבה יותר "נעים", הרבה פחות "רודני" ולבטח הרבה פחות פרוע מדנקר שלפני שבע שנים פשוט גרם ללסתות בקהל להשמט (במיוחד בקטע המבקר את "שתיקת הכבשים" בנוסח המשטר הנאצי בקטע "ההתעללות" של המספר בצ'לנית (ג'קי פיי שכרגיל נהדרת הן כמוסיקאית והן כשחקנית, שחזרה לפני כשבועיים במיוחד מחו"ל) עת הוא דורש ממנה לנטוש את הצ'לו ולנגן על… גופו…כאמור משהו בטירוף הזה של דנקר שנע במהירות האור בין שפיות לשיגעון, בין חולשות לעוצמות בין רכות לאגרסיביות ובין אהבה לשנאה. היה חסר לי מאד וגרם גם לקהל להיות אפתי בניגוד למופע המקור שבו המשחק של דנקר היה כה משכנע עד כי רבות מהשאלות הרטוריות שהפנה לחלל האולם קיבלו מענה מהקהל שהזדהה לחלוטין עם הדמות (האלטר – אגו).
"לנוע בלי לזוז" היא לא רק מוסיקה. היא בעצם מחזה כתוב היטב על בסיס עבודות הדוקטורט בפילוסופיה של רועי אופנהיים, מחזה המגלם יסודות "חנוך לווינים" של שאלות לגבי זהות, העתיד, המוות, הקיום, וכאמור, גם ביקורת מתמשכת על "שתיקת הכבשים" עליית דיקטטורות, אלימות נגד נשים והתעללות של היחיד לנוכח אדישות הרבים.
באחד החלקים המרתקים מבקש ה"אלטר-אגו" מהתזמורת ומהקהל לשלוף טלפונים סלולאריים ולצלם אותו ולהעביר בשידור חיי בפייסבוק, "בכל ההצגות הצילום וההקלטה אסורים", זועק עידו ברטל, שיכור מכח ומעוצמה, "כאן צריך, לצלם, לתעד להעביר בSMSים". משפטים שיש בהם ביקורת חריפה ומשכנעת על תרבות הסמארטפונים, על כך שהחיים האמיתיים מתנהלים בפייסבוק, בטיק טוק, באינסטגרם ובשאר הרשתות החברתיות… צילמת, תיעדת ועשית סלפי משמע אתה קיים. (לצערי – החלק הזה לא זכה לשיתוף הפעולה של הקהל כפי שהיה לפני כשבע שנים וחבל)….
אופנהיים עורך בחינה פילוסופית של האדם היוצר, באשר הוא, בחינה של סדרי עולם, של חוקים חברתיים, של היחיד מול החברה, של הצורך באהבה, להיות נאהבים וכמובן בשאלת המוות.
וזה בדיוק תפקידו של המספר (ברטל) שרוצה להיות יותר מ"המנחה", השאיפה שלו היא השתלטות על עמדת המנצח, על התזמורת ועל סדרי עולם – לתפישתו נגן צריך לנגן מהרגש, מהעיניים, מהלב וממיניותו ולא באמצעות תווים שנכתבו מראש… לתפישתו יש לקיים סדר עולמי חדש ללא מנצח, ללא תווים. ובדרך להגשמת החזון המהפכני הזה הוא רומס הכל – את ההרמוניה של התזמורת, את היצירה הכתובה, את המנצח ורומס ברגל גסה את כבודה של האישה (ג'קי פיי המהממת) באקט של השפלה נוראית כשכל רצונו, הוא למעשה לזכות באהבה טהורה. וככל שהעוצמה גדלה כך רועמת "שתיקת הכבשים" של חברי התזמורת שנהפכים בסופו של דבר ל"שטיח אנושי" וכמובן של הקהל שנהנה מחוויית המציצנות הפסאודו אירוטית.
"זה לא זמן טוב לכתוב שירים"…
אבל אם להיות כנים, מרבית הקהל לא הגיע כדי לערוך השוואות בין אז להיום והבחינה הזו "לנוע בלי לזוז" מספקת חוויה תרבותית אדירה במיוחד בגלל הרעיון הפילוסופי שעומד מאחוריה והמוסיקה האלוהית שכתב זוהר שנעה במעגלים אין סופיים לעיתים מובלת על ידי הסולנים, לעיתים על ידי הטקסט והשירה של ברטל ולעיתים מופקדת בידי הסולנים המדהימים בלבד.
ואם להיות עוד יותר כנים, גם התקופה השתנתה – ואין ישראל של אחרי השבעה באוקטובר דומה לישראל של לפני שבע שנים. הדאגות השתנו, השאלות השתנו ובערב שבו נהרגים ונפצעים חיילים, ויש חשש כואב שהנחטפות עוברות בעזה התעללות מינית, אין לקהל כל כך מצב רוח לערוך חשבונות נפש פילוסופיים לגבי שאלות קיומיות אוניברסאליות.
שרון יצר מוסיקה רב שכבתית המזכירה את יצירותיו האחרונות של פראנק זאפא כ – YELLOW SHARK עם השפעה לא קטנה של ליאונרד ברנשטיין (בעיקר ביצירותיו "סיפור הפרברים" ו"מיסה"). בעיקר בחלק של הסולו המופלא של איתמר בן-יקיר שנכנס למקצב דרום אמריקני ומתפתח למיילס דייויס בתקופת האלבום "טוטו". איתמר חזר מחו"ל בוגר ומנוסה יותר. הנגינה שלו קלילה ושוטפת והוא מצליח לרגש בכל תו ותו – מג'נגלר בין הכישרון הפנומנאלי שלו לבין האישיות העוצמתית שלו כבן אדם ויוצר בזכות עצמו.
וזו בדיוק הגדולה של שרון, כמלחין, שיודע לעבור בין סגנון לסגנון, ולבנות על הבסיס המושפע ממלחינים כרחמנינוף ואפילו סיבליוס שכבות של רוק, או ג'אז ואפילו פרוג כשהתוצאות מרתקות בכל התפתחות והתפתחות. עם לא מעט יציאות מאתגרות למחוזות של דיס-הארמוניה ולחקור ולערוך ניסיונות טונאליים בעיקר מכיוון ששרון יודע תמיד לחזור למחוזות ה"נעים לאוזן" ולהפוך דיס-הארמוני להארמוני והינף יד… (וזה בדיוק זאפא או ואגנר, שטוקהאוזן או אפילו שוסטקוביץ'.
קטע הסיום, העוסק במוות, במהות, בפחד מפני המוות ובשאלות הקשורות אליו הוא קטע השיא מבחינת הוידאו ארט והמוסיקה. ודווקא בגלל הפרק הזה ההעלאה המחודשת של "לנוע בלי לזוז מקבלת משנה תוקף וכמעט הכרח בתקופה הנוראית שבה כולנו חיים.
"המוות" מחבר בין כל הרכיבים והנגנים ההופכים למלאכי שרת מעופפים להם בחלל בעוד ה"מנחה" גוסס ונושם את נשימותיו האחרונות. "האם המוות הוא כמו מכשיר שמנתקים אותו מהחשמל ?" תוהה המנחה, "או האם הנשמה ממשיכה להתקיים – להיות או לא להיות ? "
זה גם השלב שבו המוסיקה נהפכת לקוהרנטית מאד, התזמורת מנגנת כמעט ביוניסון, הצלילה למים העמוקים, לתהום, טוטאלית בעוד המוסיקה והמוסיקאים מרחפים אי שם למעלה. "המוסיקה היא המזון של האהבה", יצהיר המנחה, ואכן, "לנוע בלי לזוז " נהפכת באותו רגע ליצירה בת בלי זמן, שחיוני להעלות אותה דווקא בתקופות הללו, יצירה שיש בה לענות על שאלות הקשורות ל"הנהגה", ליחסי ציבור ו"שליט" לשאלות של כיבוד הזולת ובמיוחד בשאלה של מקומנו ביקום.
הערת המערכת – הכותרת "זה לא זמן טוב לכתוב שירים" היא ציטוט מתוך שיר בשם זה שכתב, הלחין ומבצע המוזיקאי והיוצר יהוא ירון.
