אזהרת מסע – זה יהיה די ארוך ונוקב!
המחזה "ימים רגילים" או בשמו על פי המקור – "Ordinary Days" הוא מסוגת המחזות המוזיקליים שכל כולם רק שירה במקום קטעי דיבור בקצב רגיל אשר נכתב והולחן על ידי אדם גוון בשפה האנגלית ועלה לראשונה בשנת 2008 באולם האוף ווסט אנד בניו יורק ומשם נדד לאולם האוף ברודווי שנה לאחר מכן והתפרש על רחבי הגלובוס. המחזמר שבמקור הוא סוג של הפקת פרינג' נחת לראשונה בישראל כאשר הוא עלה בשנת 2016 במסגרת פעילות התיאטרון הקאמרי ב"קפה הקאמרי" כהצגת פרינג' המתארחת תחת חסות התיאטרון הרפרטוארי המבוסס. בימים אלו קמה הפקה חדשה אשר לקחה את המחזמר מתיאטרון הדופנ בפתח תקווה היישר אל תחת כנפיו של התיאטרון הלאומי הבימה ומתארחת באולם הבימה 4 ע"ש בלאנש רפפורט.
במה עוסק המחזמר הזה?
מדובר בשילוב חייהם של ארבעה צעירים החיים בניו יורק, שניים מהם הינם זוג צעיר המנסה לחיות את החיים המשותפים ולדלג על המהמורות שבדרך בשל הבדלים באופיים ודרכי חייהם, במקרה שלפנינו מגלמים את התפקידים השחקנים הצעירים אופק ששון שהחל את הרומן עם המשחק כבר במגמת התיאטרון בבית הספר התיכון והוא בוגר המסלול לתיאטרון ומחזות זמר של עידן ליפר מגלם כאן את דמותו של ג'ייסון ואריאל דיאמנט, אף היא בוגרת מסלול התיאטרון של עידן ליפר שהספיקה להתמודד בריאליטי המוזיקה "אביב או אייל", לכתוב, להלחין ולבצע שירים ולעסוק בהוראת פיתוח קול, הנכנסת כאן לדמותה של קלייר. עוד שתי דמויות מצויות בעלילה ועל הבמה – האחד הוא וורן, דמות אמן גיי שלא ממש מוצא את עצמו בחיים ומתפרנס מעבודות דחק ומכלה את ימיו בשוטטות בעיר והפצת פלאיירים עם אמירות שונות המבקשות להיות פסיכולוג בגרוש, מעין אופטימיסט בהווייתו, בתפקיד זה נמצא השחקן אהרון בנפשי, יוצר אמנות בתחום הדיגיטל והפרפורמנס, לעומתו נמצאת הצעירה דב, סטודנטית שדעתה פזורה רוב הזמן המבקשת לקצר הליכים בדרך להגשמת חלומותיה על עושר ואושר, את הדמות הזו מגלמת השחקנית עדי שרון, שחקנית וזמרת שבין היתר אף היא למדה במסלול התיאטרון של עידן ליפר. יש בעלילה לא מעט ניואנסים קטנים ונגיעות פסיכו תראפויטיות שצריך לקלוט אותן בזמן מתוך המסע על הבמה. האם זו קומדיה או הצגת החיים כהווייתם?
לצד ארבעת השחקנים מצוי הליווי המוזיקלי הכולל את עילי שמרץ המנגן על גבי קלידים ויעל שמילא המנגנת בצ'לו, מאפייני הפרינג' וההפקה דלת האמצעים מגיעים גם אליהם כאשר באחד האקטים על הבמה עילי מגלם תפקיד משנה של בריסטה בבית הקפה אליו נכנסים וורן ודב ואילו יעל נוטלת חלק זערורי בכך שהיא מנסה לגרש את השניים מהמקום בהניפה את קשת הנגינה של הצ'לו כלפיהם.
על הבמה מוצגת תפאורה סמלית בלבד המורכבת משלוש מסגרות מתכת המגלמות צלליות של דלתות או חלונות או שערים, רמיזה לאורבניות הניו יורקית, מסגרות הנעטפות במעין אלומיניום בגווני נחושת זהובים אדמדמייים.
מחזה שירה
המחזמר הזה שונה במהותו לחלוטין מסגנון מחזות הזמר המוכרים המורכבים לרוב מעלילה של טקסטים ודו שיח לצד הרגעים של השירה עם העמדה והרקדה מבויימים באופן מלוטש, לא זה המקרה, כאן מדובר במה שקרוי מחזה שירה או Sung-through musical, השירה היא הקו הבלתי נפרם ומוביל לאורך כל העלילה של המחזה, אין אתנחתות כמעט. מחזות מהסוגה הזו הינם רבים ביניהם אפשר להזכיר את "אוויטה", "ישו כוכב עליון", "הקומדיה האנושית", "קוואדרופוניה" וגם "סטארלייט אקספרס", וכמובן שיישנן עוד הרבה שכאלו גם הכוללות מתי מעט משפטים "נורמליים" בין שיר לשיר…
ביקורת
וכאן נשאלת השאלה – האם הקהל בנוי לקלוט במשך שעה וחצי סוג כזה של עלילה? בה הוא ניזון משירה רציפה לצד נגינה בלתי פוסקת?
במקרה האישי שלי התשובה למרבית ההפתעה היא לא! ויש הסבר לכך – ראשית הנגינה על הקלידים נוגעת בהרבה מקומות בהם היא נשמעת יותר כרפטטיביות נקודתית של נקישה בלתי פוסקת על אותו תו או שניים, עניין מעצבן לכל הדעות כשאינך מאזין לאיזה ווגי בוגי… גם השירה "אשמה" כאן, באשר לעיתים היא הופכת משירה עם טעמים למעין שפיכת מילים דחוסה שאינה פוגעת במלודיה, יתכן והסיבה נעוצה במעבר מאנגלית לעברית. חלל התרחשות ההצגה הוא קטן ושירה שלעתים היא בומבסטית יוצאת מהנפח והמקום שלה ומגיעה לכדי צרימה כאן ושם, חבל, היה צורך להתאים את רמת הסאונד בזמן אמיתי.
וכעת לעלילה, אין כאן נרטיב מתמשך וברור, לא שזה גרוע, יש כאן ערבובי מקטעי עלילות נפרדים שאתה כצופה מחפש וממתין לחיבור ביניהן, זהו אתגר אינטלקטואלי תמידי, ישנו חיבור צנום זעיר וסמלי ביותר המגיע רק בסופו של המחזמר וגם כן עושה לך ולהגיון הבריא שלך טובה.
כבד את קהלך…
לכאורה מדובר בפרינג', האינדי של התיאטרון, זה שאינו ניזון מכנפי הממסד אלא אמור לאלתר את עצמו מבחינה תקציבית כדי להתארגן על ימי חזרות, אביזרים וכדומה. אולם כאשר מחזה מהסוג הזה יושב לו בביתו של התיאטרון הלאומי הרי אי אפשר להתנצל על דברים קטנים שחורקים. כך למשל עניין זמני פתיחת אולם התיאטרון. כאשר נקוב על גבי הכרטיסים השעה שמונה בערב ובעשרה לשמונה כאשר קהל רב, כמעט כולו כבר מצופף בכניסה בהמתנה שהסדרניות יחלו בסריקת הכרטיסים זה לא קול בכלל, לבטח לא כשזה מתרחש בכל פעם שעולה באולם הבימה 4 הצגת פרינג' מכל הפקה שהיא. צריכה להיות מדיניות אסרטיבית בתיאטרון הלאומי הבימה גם כלפי אירוח של מחזות קטנים ועצמאיים – התזמון הוא קדוש. על ההפקה להיות מוכנה בזמן ואם לא יספיקו שיגיעו שעה קודם לכן, לא מכובד ולא מכבד, בעת ההמתנה שמעתי הרבה טרוניות על כך שנאמרו בקול ברור ונחרץ, קהל רוכשי הכרטיסים הרגיש זלזול בו.
וכעת תאמרו שאני קשיש טרחן אבל זה בלתי נסבל שבכל הפקה יש את האיש או האישה הללו שיושבים בקהל ומצחקקים בקול רם על כל מילה או פיפס הנאמרים מעל הבמה, הי, אתם לא לבד בסלון הביתי שלכם מול המרקע, תכבדו את היושבים לצידכם, זו איננה קומדיה ולבטח לא צריך להרעיש ולנתק את הקשב של הנוכחים מסביבכם. ועוד – בפרסומים צויין במפורש כי משך ההצגה 85 דקות ללא הפסקה, אז מדוע אחרי 45 דקות יצאו להפסקה של עשר דקות? דברים קטנים שפוגמים בשלמות…
ימים לא רגילים – כן, בסוף המחזמר כאשר כלל המשתתפים מתייצבים בשורה להשתחוויה נישאים כמה משפטים בנושא המערכה ובמיוחד החטופים ואיחולי שיבה מהירה לחיק משפחותיהם. האמת אין כיום אף מיזם תרבותי שאינו מאמץ את הדבר הזה לחיקו, כולל הצבה סמלית של כסא צהוב עם שילוט מתאים, זה חשוב.
קרדיטים מאחורי הקלעים – בימוי לירון נח, תרגום – שחף יפהר ועידן ליפר, עיצוב תפאורה ותלבושות – זוהר אלמליח, עיצוב תאורה – אלון יחזקאל ושקד שנלר, ניהול הצגה – נעם גוריאל נדב, הפקה – "פרמטה מיוזיקל של מטה", חזרות במתחם האמנים אמסטרדם 11 בפתח תקווה.
לחצו לתאריכים נוספים של המחזמר
לקינוח – פס הקול של הגרסה המקורית למחזמר באנגלית
