והפעם אין מדובר ברוויו מוזיקלי או מחזמר, בסך הכל בהצגת תיאטרון מקורית ומקומית שכתב המחזאי גור קורן וביימה תמר קינן. במה עסקינן? סיפור הנסוב סביב דמותה של רזיה, מושבניקית בת 70, שכל חלומה הוא עוד נכד או שניים, היוצאת לפעולה כדי להציל את חיי הנישואים של בנה, אחרי שהוא עזב את הבית בעקבות ריב קשה עם אשתו. לצידה של רזיה מצוי בעלה, יצחקל'ה, פעם לוחם נועז במלחמות ישראל וכיום זקן בעל מנהגים מוזרים הממלא אחר הוראותיה. הדמויות הנוספות במחזה הן דור, בנה של רזיה, אחותו הלסבית איה, אשתו צאלה והסטוץ לעת מצוא, המלצרית עומר.
כל הדמויות הללו קמות לחיים על הבמה ביום האחרון של השבעה על מותה של רזיה וממשיכות בסדרת סצנות המתחילות בחיים עכשיו וממשיכות בפלאשבקים לאחור כאשר רזיה שנפטרה עוד לפני המערכה הראשונה מובילה את העלילה.
המחזה המאוד מאוד ישראלי בדמויותיו מתקדם בעקבות דמותה הדומיננטית והחזקה אך הכל כך לא עדכנית בבחינת החיים כיום של רזיה המבקשת להחזיר את בנה ואשתו לחיים משותפים אחרי שנחשפה נהייתו אחר בחורה צעירה בסדרת סטוצים. הקטע הסקסואלי חוזר במהלך המחזה כחוט השני בין כל הדמויות. את הפער הבין דורי מצליח המחזאי להדגיש בשלוש מילים או ביטויי לשון – "נאפס" המונח שבשנות השבעים הגדיר חשיש, קטע שקצת עבר מהעולם שמזמן מעשן "גראס" כלומר תפרחות של מריחואנה. "FOMO" -הגדרה מתמצתת לחרדת החמצה ( Fear of Missing Out ) ו- "YOLO" – הגדרה למונח אתה מסתכל רק פעם אחת (You Only Look Once)
אין ספק כי העלילה הנפרשת לעיני הצופים היא מאוד שלנו, לכל אחד יש את הדמות שהוא מכיר בהווייתה מהחיים היומיומיים, רגעי צחוק משתלבים ברגעי התרגשות גדולה של תחושת שותפות בסיפורה של המשפחה. העניין הזה של הדמות שאנחנו כבר יודעים שנפטרה החוזרת ומנהלת את העלילה היא מוטיב שכבר נתקלנו בו בהפקה נוספת של הקאמרי, אני מתכוון למחזה "הבן של מושיקו הגדול" שם השחקן מתי סרי מגלם את דמות האב שהלך לעולמו אך שם אין פלאשבק, סרי פשוט מגיח כל כמה רגעים לתוך העלילה ומנהל את חיי בנו שרק הוא רואה אותו…
אז תשאלו היכן כאן הזווית המוזיקלית? נכון, הזווית מאוד צרה. יונתן בר גיורא, הוא המוזיקאי שאחראי על פס הקול במחזה, בר גיורא הוא פסנתרן, מפיק מוזיקלי, מעבד ומלחין ישראלי אשר הלחין מוזיקה מקורית ליותר ממאה וחמישים סרטים וסדרות ישראליים, בהם "ההסדר", "אביבה אהובתי", "להאיר את יוסי", "הכוכבים של שלומי", "המלכה שושנה", "קרוב לבית", וסדרות הטלוויזיה "מעורב ירושלמי", "אבודים" ו"סאלח, פה זה ארץ ישראל".
במחזה הנוכחי הלחין בר גיורא כארבעה קטעים מוזיקליים המסמנים מעברים של רגשות ומצבי צבירה בין המציאות העכשווית לבין הפלאש בק עם תחייתה של רזיה באמצעות קטעי נגינה על גבי גיטרה אקוסטית. שיאה של המוזיקה מגיע גם בשיאו של המחזה, הרגעים האחרונים. נגינת הגיטרה האקוסטית מבוצעת על ידי עמרי קרן. הנה טעימה קצרצרה מהקלטות פס הקול המוזיקלי.
גם לתאורה עליה אחראי מתן פרמינגר יש תפקיד חשוב ביצירת תחושת המעבר החלק בין העכשיו לעבר בעלילה בדמות תאורת לדים המסמנת את גבולות החדר על הבמה.
השחקנים והשחקניות המשתתפים במחזה – אודיה קורן בתפקיד רזיה, מוטי כץ / רמי ברוך בתפקיד בעלה יצחקל'ה, ישי גולן בתפקיד הבן דור, אנדריאה שוורץ בתפקיד האישה צאלה, נטע שפיגלמן בתפקיד האחות איה ושירן בוחניק בתפקיד עומר, הסטוץ הצעיר.
ובקטנה – ההצגה שכבר רצה מעל הבימה לא מעט זמן הייתה אמש מעין פרמיירה חגיגית בה נכחו מוזמנים של התיאטרון כולל חוג הידידים, בסיומה של ההצגה התקיימה קבלת פנים על יין ותופינים והוגשו שני שירים מתוך ההצגות האמורות לעלות בתיאטרון הקאמרי בכיכובן של משי קליינשטיין, טלי אורן ונוי הלפרין (המחזמר מלצרית).
השתחוויה ותודות. צילום וידאו אור גפן
