חוזרים לבארבי, רוקפור, המופע

כמו במכונת זמן ענקית הצליחה החזרה לבמה של חברי להקת "רוקפור" להחזיר אותי לעידן הקסום ההוא ברוק הישראלי. עידן של להקות ומוסיקאים שחיפשו את הדרכים לפרוץ את מחסום המסחריות, את ההגבלות של להיטים בני שלוש דקות והמחויבויות לווידאו קליפים ביו-טיוב, או בקיצור, עידן של מוסיקה טובה.

כמו במכונת זמן (איזה משחק מילים מה? בהתחשב בעובדה שזה גם שמו של אחד הלהיטים הגדולים של הלהקה) אמש, ליל רביעי, מועדון הברבי היה מלא עד אפס מקום, הגיטרות של בן-יצחק רעמו, כאילו שמדובר במועדון ה- UFO המחתרתי בלונדון של שנות ה 60, והקהל שר באדיקות כל מילה ותו בשירים האלמותיים של הלהקה.

יש משהו קסום בחיבור הזה בין אלי לולאי, מרק לזר וברוך בן-יצחק. קסום הרבה מעבר למוסיקה. ניתן  להסביר את זה בהיסטוריה הארוכה של החבורה הזו שניצבת כבר שלושה עשורים בחזית הרוק "האיכותי" הישראלי. בחברויות, בקרעים, בפרידות ובפירוקים שלאחריהם אחודים שהביאו ליצירה אחרת, אלטרנטיבית ופורצת דרך.

מוסיקלית קל לי להסביר, (את האלמנטים הנפשיים, כפי שהם עלו בעשרות ראיונות שהעניקו חברי הלהקה לאורך השנים, נשאיר ל"דרג המקצועי"). – רוקפור, מצאו את השיטה לאחד בין מבני אקורדים, כמעט בלתי הגיוניים מבחינה טונאלית, עם מלודיות שמזכירות לא אחת את סגנון הכתיבה של לנון ומקרטני. במילים יותר פשוטות – שערו בנפשכם סינתזה בין סגנון הכתיבה של ג'נסיס, ג'טרו טול או ג'נטל ג'איינט בתחילת שנות ה -70 עם מלודיות פשוטות, טקסטים בועטים, והרמונות קוליות כמעט בלתי אפשריות.

ועל כל אלה, נגינה מאד ישירה ובלתי מתחכמת עם "התפרצויות" וירטואוזיות של בן-יצחק, שמפליג למחוזות הגיטרות הפסיכודאליות של סוף שנות ה -60 (תקופת פינק פלויד עם סיד בארט או רוברט פריפ בקינג קרימזון). נגינת הבאס הווירטואוזית של מרק לזר, (שבאופן אישי תמיד מזכיר לי בסגנון הנגינה את רוג'ר גלובר מ"סגול כהה"), שמחזיק את כל התוצר ביחד ומהווה את העמוד היצוק גם כשהעניינים מאיימים להתפרק (והיו כמה רגעים כאלה במהלך ההופעה שבטאו חוסר ריכוז ותיאום מוסיקלי בין חברי הלהקה – בעיות שככל הנראה נבעו מהזמן הארוך שעבר מאז שהלהקה הופיעה, בעיות טכניות במיוחד עם הגיטרה של בן-יצחק ובעיקר, ההתרגשות הגדולה והבלתי מוסתרת של לולאי, מוסיקאי עם נפש מורכבת, פרפקציוניסטית ורגישה – אם כי ראוי להדגיש שהקהל לא שם לב לרגעי "המשבר" הקטנים האלה).

ואם מדברים על לזר ועל באס הרייקנבקר שלו, אזי מדברים בעצם על היכולת  של רוקפור לשלב באופן פלאי בין סגנון הרוק הפסיכודלי של שנות ה -60, ראשית שנות ה -70, עם סגנון אקטואלי שמתאים מאד לימינו, ומהווה אלטרנטיבה מוסיקלית מובהקת, במיוחד לקהל בוגר יותר, שאינו נמנה על צרכני הטיקטוק.

אבל, ובעיקר, צריך להעריך שרוקפור, בניגוד להרבה אומנים בני הדור ההוא,  מעולם לא עשתה פשרות במובנים האומנותיים. חברי הלהקה תמיד נשארו נאמנים לדרך ולסגנון שהתוו לעצמם ושמו לעצמם את האומנות לפני הכלכלה. את הסגנון לפני התכתיבים האופנתיים, את הגיטרה לפני הסמפולים המאפיינים של המוסיקה העכשווית, את האישיות הבימתית לפני ה – SHOW.

לאור העובדה הזו, גם כאשר חברי רוקפור בחרו להוציא מחוות לאריק איינשטיין ושלום חנוך באלבום, "בחזרה לשבלול", או העבודה המדהימה בגרסאות הכיסוי לתקופה הראשונה של ה"פינק פלויד", איש לא היה יכול לחשוד בהם שהדבר נעשה ממניעים מסחריים.

ועובדה – מועדון הבארבי היה אתמול מפוצץ למרות ההתעלמות המוזרה של כלי התקשורת הממוסדים מעצם קיום ההופעה והתופעה. מסתבר שכן, יש במדינה קהל רב שצורך תרבות של "פעם". שצמא לטקסטים בנוסח של "הכעס" ו"חור בלבנה".

למרות שלולאי היה מאד רגוע, ואפילו עצור בהופעה, ניתן להשוות אותו לג'ים מוריסון מבחינת הכריזמה והשליטה שלו בקהל.

כיאה למופע "איחוד" (במובן של חזרה לבמה אחרי זמן רב) הרפרטואר כלל נגיעות מכל התקופות של הלהקה ובכלל זה הלהיטים הגדולים באנגלית ובעברית, "קח לך אישה ובנה לה בית" ו"אבשלום" מ"בחזרה לשבלול", ועד לביצוע המונומנטאלי של "חור בלבנה" שחתם את הערב הקסום הזה ושלח את הקהל לליל חורף תל אביב גשום עם טעם חזק של עוד.

הפתעת הערב הייתה באירוח של מאור כהן לארבעה שירים מפתיעים. אני מודה שאת מאור כהן ראיתי בפעם האחרונה, כמוסיקאי רוק, כשעוד היה ילד צעיר ב"זקני צפת" (ולא כפרזנטור של חברת פיצות או קומיקאי בארץ נהדרת).

כהן פשוט "הרים" את הברבי. יש בו משהו בפשטות, בישירות, בכנות, ובאישיות הרוקנ'רולית האמיתית שלו שמצליחה לדעת בכל הנימים האפשריים. הוא פשוט אדם בלי פוזות שלא לוקח את עצמו ברצינות וגם לא דורש ממך, כקהל, להתמודד עם מורכבות פומפוזית ואגו שמאפיין כה רבים מהאומנים. (הוא מאד הזכיר לי את אתמול, לא פחות ולא יותר מברוס ספרינגסטיין).

כהן השלב עם חברי רוקפור כאילו שהם גדלו ביחד במועדוני הנוער של חולון בסוף שנות ה -70, שילוב מופלא וקסום שהזריקו אנרגיות בלתי מוסברות מהבמה לקהל ובחזרה ומכהן ליתר חברי הלהקה.

שחקן החיזוק הפתיע כשפתח בביצוע לא מחייב, ואף משעשע של  "don't bring be down" של  electric light orchestra, דרך ביצוע ייחודי, מרגש ומדויק של "מציצים" ו"הכי יפה", וכלה בביצוע רוק נ'רולי של הלהיט של כהן עם זקני צפת, "השכן".

באותם רגעים, כל מה שבאמת בא לי לעשות זה לפלס דרך לבמה, לתפוס את כהן ולהגיד לו: "תשמע ילד, פיצה זה חשוב וטעים, אבל בחייאת, המקום שלך זה ברוקנ'רול – חבר, אתה חסר". לכהן יש את כל האלמנטים שהופכים להופעה ל"כייפית", אן במילים של אשתי, לאה, הוא פשוט יודע ל"הרים" את הקהל.

ומילה טובה לסאונד המעולה ובעיקר לתאורה המדויקת והפונקציונלית שהייתה מנת חלקה של ההופעה בברבי שתרמו רבות לחוויה, וכן, גם לקהל האקטיבי, אך המנומס שלמרות הצפיפות נהג בכבוד הדדי איש לזולתו, תופעה נדירה, לצערי במקומותינו בימים אלה.

אולי המסקנה היא, במיוחד בעידן של "הפקות", של "רקדנים" ופירוטכניקה, עידן שה"שירים" הפכו ל"נאמברים", שכדאי לחשוב על חזרה לפשטות, לאותנטיות, לאומנים שאכפת להם קודם כל מההופעה ומהקהל, יותר מספירת המזומנים שבקופה.

רוקפור היא מסוג הלהקות שמעולם לא קיבלו את ההכרה שבאמת מגיעה להם. נכון, המבקרים אוהבים אותם, מוסיקאים מעריכים אותם, אבל בפועל, חברי רוקפור, מעולם לא זכו בהצלחה וההכרה שלה הם באמת ראויים. עובדה, שמעוררת המון שאלות פילוסופיות לגבי הקונפליקט האין סופי שבין אמת אומנותית להצלחה מסחרית.

אבל בסופו של יום, די בהקשבה ל"חלקיקי אבק", "2 miles" ו"שלכת" (שיר מעולה וכמעט בלתי מוכר שפשוט הרטיט את הנשמה) כדי להציב את לולאי, בן יצחק ולזר בראש רשימת הפלייליסט האישית שלי ולהחזיר אותי פעם אחרי פעם להופעות המרגשות של חברי ההרכב הייחודי הזה.