המסע במכונת הזמן…
המופע של הצמד Lebanon Hanover היווה מסע בזמן למאה שעברה, היינו שם
אמש אירח מועדון גגרין את הצמד הבריטי גרמני האוחז בגחלת הדארק איטיז Lebanon Hanover במופע שנפתח עם דקת דומיה לזכרו של עיתונאי הרוק קובי אור שהלך לעולמו לפני מספר ימים. אקט כיבוד זכרו של אור היה סמלי באשר הוא נחשב כמי שהילך באותו אזור דמדומים הרחק מהמיינסטרים המוזיקלי.
המופע של הצמד הכולל את לריסה אייסגלס על השירה, גיטרות וסינת', ו-וויליאם מייבלין על השירה, גיטרה בס וסינת' היווה מעין מסע במכונת הזמן אל ימים אחרים, לכל הפחות מבחינתי ומבחינתם של עוד כמה צופים ומאזינים בקהל שגילם הביולוגי וותיק עד כדי היותם נמנים על מי שחווה את אותם זמנים שהחלו בין 1980 עד 1985 במהלכם הדאון טאון של תל אביב באותה עת פרח מבחינת מוזיקה "מחתרתית" בין הגדה המערבית של רחוב יהודה הלוי 43 שם שכן מועדון "פינגווין" המיתולוגי בגלגולו הראשון לבין הגדה המזרחית של רחוב לינקולן 18 באותו כרך שם החל את חיי הלילה שלו מועדון "ליקוויד" שהיווה בעצם את אחיו התאום כאכסנייה לסגנונות המוזיקה של הגל החדש, הניו ווייב, הניאו רומנטיק ושאר הסגנונות שהיוו את מה שקרוי "דארק אייטיז" והתאפיינו בצלילים מונוטונים, שירה פסדו דקלומית ואווירה כללית של נכאים אפלוליים ומסתוריים. שם צמחו, בהשפעת שלהי ימי גל להקות הפאנק – התלבושות השחורות, אביזרי העור והניטים ממתכת, לק וליפסטיק שחורים ועוד…
למי שחי את אותם זמנים גם אם לא באמת נולד בשיאם אלא כמה עשורים יותר מאוחר, ליל אמש היה חגיגה אמיתית, ערב שהחל בתקלוט של שי דאודי, אמן הקעקועים והפירסינג הוותיק, המשיך במופע פותח של הצמד הישראלי – SOPHYA הכולל את הזמרת סוניה R המלווה עצמה בכלי הקשה וסינת' והגיטריסט, נגן הסינת' ומכונת התופים עידן קארוצ'י. השניים לקחו את הקהל למשך כחצי שעה במסע מרשים של צלילים וקולות המתבססים על גיטרה חולמנית, מפלי סאונד של בס, אווירת סינת' אנלוגי ומכונות תופים, שילוב של דרים פופ מחד וגל חדש מאידך.
את ההפתעה שלהם הם שמרו לאקט האחרון לפני שפינו את הבמה לאורחים מחו"ל, אל השניים הצטרף ג'ף שפירו ממקימי להקת סיאם המיתולוגית של אותן שנות השמונים האבודות עם השיר והמנון התקופה – In The Realm Of, נוכחותו על הבמה שזכתה בשלל תשואות שמחה, היוותה את החולייה שקישרה באופן מהודק את עגינתה של מכונת הזמן של אז כעת וכאן…
עליית צמד האורחים מאירופה החלה באיחור אופנתי של קרוב לחצי שעה, לריסה וויליאם הניצבים הרחק אחד מהשנייה אוחזים בגיטרות ומעת לעת ניגשים למכונות הסינת' שנצבו במרכז הבמה. היו אלו הרגעים בהם הושלם הגאפ הלא הגיוני של נחיתת מכונת הזמן בעיבורו של חלל המועדון, הצלילים המונוטונים והדכאוניים של שיריהם היו התפר העל זמני של דור שחשבתי שזמנו עבר עם מתקפות בנות ימינו של צלילים חדשים בעולם המוזיקה האלטרנטיבית, לקהל הרב שמילא את חלל המועדון וחלקו הגדול עדיין לא היה בגדר תוכנית צמיחה בימי "הזוהר של הדארק אייטיז" זה לא באמת שינה משהו, הקהל חגג יחד עם הצמד שהוביל את הערב במסע בין הצלילים.
עבורי בשלב מסויים התמלאה היכולת להכיל את המסע המאוד מוזר הזה עם אוזניים שכבר שכחו את המקצבים הללו, אוזניים שתנוכיהם התרככו עם שנים של צלילי מיינסטרים בהיכלי פאר המצוידים במושבים מרופדים…לילה טוב.
תודה לצוות של המון ווליום ולקבוצת Un-Titled Productions אשר עמדו מאחורי הבאת האורחים לתל אביב, זה לא מובן מאליו בזמנים שכאלו.
