מה שראיתי אמש בקיסריה, ייחרט לי בזיכרון לשנים רבות כאחד השואו-ים הכי טובים ומושקעים שראיתי.
למרות שהסגנון הוא פופ מתקתק, רוקנרול של הסיקסטיז וקצת לטינו, פול אנקה הוא אגדה חיה! אמנם הוא שייך לדור הזהב של אלביס, פרנק סינאטרה, פרנקי ואלי וטום ג׳ונס, אבל ממציא את עצמו מחדש עם אורקסטרה של מוזיקאים תותחים, עיבודים משוגעים ללהיטים הגדולים (ואף לשירי רוק ומטאל) עם אנרגיות מטורפות שהן מושא קנאה לכל אומן.
לא מעט מהשירים שגדלתם עליהם ב-60s, שייכים לפול אנקה, ומי שהגיע אמש לקיסריה, קיבל נוסטלגיה בטעם של פעם, ״אסקימו לימון״ אקסטרה תוסס, תוצרת אמריקה.
במשך 6 עשורים, אנקה הרטיט לבבות, ריגש והקפיץ ואת זה ראינו בסרט הפתיחה שמתאר בקצרה את הקריירה המפוארת שלו ומיד אחר כך, הוא דאג במשך כשעה ו-40 דקות, להכניס לפנתיאון של קיסריה את כל הרפרטואר ההיסטורי שלו במופע בלתי נשכח.
זה התחיל עם הלהיט הגדול ביותר שלו, Diana, וכשהלהקה ניגנה את זה בסטייל להיט אייטיז, פול אנקה התהלך ברחבה למטה, עבר בין הבריות, חילק כיפים וקיפץ עם אנרגיות שלא מביישות אף ברסלב. היה גם ישראלי מבוגר בר מזל, שנפלה בחלקו הזכות, לזייף את הפזמון כמו שצריך כשה״דיאנה״ היה בהכי יזרעאלי אקסנט שיש.
כל הסט-ליסט היה מיקס בין הבלדות הבלתי נשכחות, שגרמו לעלמות הצעירות לצרוח באוקטבות של החלפת זכוכיות כמו Destiny ו-Lonely Boy, לבין שירים אנרגטיים שנוגנו בלי סוף ב״צפיחית בדבש״ כמו הסיפור של Adam & Eve ואלף נשיקות עם Esso Beso במקצב לטיני ועיבוד שישלח אתכם ישר לאווירה של שואו אמריקאי קלאסי.
אנקה לא שכח את חברו הטוב פרנק סינטרה, ואם האחרון היה מצליח לשמוע אותו מבצע את Strangers In The Night, הוא היה מקבל חיבוק ענקי מלמעלה. הוא גם ביצע מאלבום המחווה “Anka Sings Sinatra” את That’s Life. אגב כקוריוז, דייויד לי רות׳, הסולן האגדי של להקת ואן היילן, היה חולה על זמרי הרוקנרול מהדינוזאורים של פעם ועשה קאבר בלתי נשכח ללהיט הזה. ולמה אני מספר לכם את זה? כי בשנת 2004, פול אנקה עשה אלבום בשםRock Swings , עם עיבודים מטורפים של שירי רוק והבי מטאל בסגנון הסווינג ובאחד מהם היה Jump של ואן היילן.
מה שריגש את הקהל בענק, היה בביצוע של Put Your Head On My Shoulder, אחת מהבלדות הבלתי נשכחות של שנות ה-60. עבורי, זה היה השיר האחרון בסרט החתונה של ההורים שלי, ככה שגם רוקר קשוח כמוני, לא יכל לעצור את ההתרגשות.
אבל היה משהו יותר מרגש מזה…לקראת סוף השיר, הוא ירד מהבמה אל השורה הראשונה וקלט אישה בגיל הזהב בשם מרטי. הוא לא חשב פעמיים, לקח את ידה ורקד איתה סלואו צמוד. ובסוף הוא שר לה ״I can’t believe it in my eyes. I’ve found a woman just my size”.
הרגעים הקומיים לא הפסיקו. בשיר Puppy Love הוא קלט אישה עם הטלפון, הוא שאל Who’s on the phone, והמשיך לשיר:“This is Paul Anka, this is me. Who ever you are on the phone you get this show for free”.
והאנרגיות נגמרו? כנראה שאתם לא מכירים את אנקה מספיק. בגיל 80, לשיר, לרקוד, לנגן בפסנתר ובגיטרה, לנצח על התזמורת שלו והדרך שהוא מגיש את השירים שלו זה בית ספר לפרפורמרים. לא סתם כל הזמרים הגדולים עמדו אצלו בתור כדי שיכתוב עבורם שירים, בין אם זה פרנק סינטרה, טום ג׳ונס ואפילו מייקל ג׳קסון שעבורו כתב אנקה לא מעט להיטים כמו ״Love Never Felt So Good״, שביצע בלייב.
וגם לטום ג׳ונס הוא לא שכח לפרגן. המולטי טאלנט הזה כתב להיט בלתי נשכח עבור ג׳ונס, She’s a Lady, כשהוא רוקד על אחד הכיסאות בקהל ברחבה למטה, וממשיך לעשות סבב מימונה אצל הקהל בטריבונה למעלה.
אבל מבחינתי היו שני רגעי שיא. הראשון היה כשהוא הלך לפסנתר לנגן בלדה בלתי נשכחת מהסיקסטיז, Crazy Love, בסגנון Unplugged. דרך ההנגשה שלו היא אשכרה של סיפור שמסופר עם כל הרגש, והמילים מקבלות משמעות עמוקה ומצמררת. אליו הצטרף מנהל הלהקה האישי של אנקה והסקסופוניסט, ג׳ון קרוס, שגנב את ההצגה בנגינה וירטואוזית, על אף גילו המופלג, שנראה לכאורה יותר מבוגר מאנקה. ותוך כדי הבלדה, השתלב גם הלהיט האלמותי Purple Rain של פרינס (שהיה מוערך אצל המוזיקאים האגדיים) ומשם חזרה אל Crazy Love בסיום מרגש של אנקה וקרוס.
ולגבי רגע השיא השני, זוכרים שסיפרתי לכם מקודם על האלבום Rock Swings, בו פול אנקה עשה עיבודים משוגעים של סווינג להמנוני רוק ידועים? אז הוא שאל האם יש מעריצים של נירוונה בקהל ומשם ביצע את Smells Like Teen Spirit ונראה שהוא אימץ את ההמנון של הדור שלי במלוא מובן המילה כשהוא מפזז על הבמה, דופק חיוך, קריצה ונותן לנו שואו אמריקאי ברמה של וגאס עם טונות של צ׳ארם וכריזמה.
פול אנקה, קורא לגיטריסט שלו ג׳וש סקלייר, שיביא לו גיטרה, ובעודו לבוש בשכבות של בגדים אלגנטיים שלא מביישים אף שואו בקיסריה הלוהטת: ״נראה שלבשתי יותר מדי בגדים. יכולתי להיות בלי אבל מתוך כבוד לקהל שלי, אמרתי שאני אהיה לבוש במיטבי״.
הוא סיפר שבאדי הולי הביא לו גיטרה שיכתוב לו שיר,ומסתבר שאותו השיר, היה האחרון שהקליט לפני מותו. לכבודו, כתב אנקה את It Doesn’t Matter Anymore וביחד עם ג׳וש סקלייר, הם ניגנו את השיר בעוד רגע של Unplugged כשגם הכנרית, אלייזה ג׳יימס, הפגינה את כישוריה הוירטואוזיים.
משם, לקח קצת אתנחתא מנגינה וניצח על חברי התזמורת שלו, שכל אחד או אחת קיבלו רגע של סולו ובאמת רואים בלייב, איזה צוות של ווינרים יש לו!
אחרי שהודה להם בדרכו המיוחדת שלו, הוא ביצע את ה-שיר שכתב לפרנק סינטרה, My Way, שהפך להמנון השני של אמריקה. במקור, אותו המנון אלמותי היה שיר צרפתי אותו כתב המוזיקאי ז׳אק רבו בשם “Comme d’habitude”. כשאנקה נחשף אליו, באותו הזמן שעבד עם פרנק סינטרה, הוא הרגיש שהקסם של השיר עם המילים המתאימות, יתלבשו בול עליו. אנקה הצליח להשיג את הזכויות ושכתב את המילים, כשכל הזמן בראש, הוא חשב, ״אם הייתי סינטרה, מה הייתי שר?״, והשאר היסטוריה והיסטריה.
הקהל לא נשאר אדיש, עמד על הרגליים להצטרף להמנון וכשאנקה סיים, פתאום סינטרה ״הצטרף מהשמיים״ כששומעים את תו הסיום שלו. אנקה קיבל Standing Ovation, שכל בן אדם רגיל יכול לחלום עליו.
החוויה של השואו היא לגמרי, ניו-יורק…ואיזה קטע… זה בדיוק השיר האחרון איתו סיים אנקה את המופע, כשביקש מהאחרונים שישבו לעמוד ושיתקרבו יותר לבמה, חילק כיפים ונהנה מכל שנייה על הבמה והפך את קיסריה לעיר ללא שינה.
וכך זה היה. אם לרגע היה נראה שסיים, אנקה בא לשנות קצת כללים כשהוא חוגג את החיים על הבמה ומשם הוא ביצע את Rolling On The River וירד מהבמה. הלהקה ניגנה שוב את החלק האחרון של My Way, פול אנקה עלה שוב לשיר לחצי דקה, הציג את הלהקה ונראה שהגיע הזמן לישון.
אבל…חברי הלהקה אחרי 2 דקות, עלו שוב לבמה, ניגנו את הפתיח של Diana ואנקה עלה להדרן שלישי! שמעתם נכון…הדרן שלישי כשהוא ממשיך לחגוג את החיים על הבמה
בעודו מחלק כיפים לקהל. טוב, הגיע הזמן באמת לישון. לרוקרים שאני מעריץ בקושי מחזיקים הדרן אחד. אבל הוא עלה להדרן ר ב י ע י!!!!
האמת…כבר הספקתי לספור והוא כולו קופץ על הבמה, מוחא כפיים כשהוא מבצע את The House is Rockin’ של סטיבי ריי וון, הולך לפסנתר ומצטרף ללהקה שלו וצועק לקהל קריאות ״היי״ שיחזירו בחזרה ועוד ממשיך לרקוד. אלוהים ישמור איזה פנומן! לבסוף…זורק את העניבה שלו אל הקהל והפעם…זה באמת נגמר, תמונה של פול אנקה ברקע והאורות של האמפי נדלקו.
אם הגעתם לשורות אלו, אתם מבינים עד כמה התלהבתי מהמופע שלו, ואלו שרוצים לראות על מה אני מדבר בכלל…היום בערב בבריכת הסולטן בירושלים, יש להם צ׳אנס אחרון, רגע לפני שפול אנקה חוזר חזרה לארה״ב. אז לסיכום, איך היה? אמריקה! One Man Show , שהוא כולו ניו-יורק, ניו-יורק ובטעם אסקימו לימון של פעם ומה שהוא נתן לבמה, מראה עד כמה כמו ההמנון של נירוונה, שפול אנקה מריח כמו רוח הנעורים.
נ.ב: הלוואי על כולנו בגיל שלו!
הערב יופיע פול אנקה בבריכת הסולטן בירושלים, נותרו עוד מספר כרטיסים, לחצו כאן לרכישה
