אין כמו המועדון "לבונטין 7". בתור צופה, אני חושב שזה המועדון שראיתי בו הכי הרבה הופעות בחמש עשרה השנים האחרונות. אנרגיה חולנית, שוורצע קינדר, הלטאות, הגרייט מאשין, Laila, רם אוריון, רחל ירון, שעלת נפוצה, המסך הלבן, ירונה כספי, נטע פולטורק (שמופיעה שם בחודש הבא!) אלה רק חלק קטן מהשמות של האמנים הישראלים שעולים לי לראש שראיתי שם, כמו גם אמני חו"ל שווים שראיתי שם, בעיקר Faust (שהכניסו מערבל בטון ומקדחה אמיתיים להופעה הסופר תעשייתית שלהם), Moon Duo הפסיכדליים ו-Messer Chups שניגנו סארף כמו שדים. אפשר להגיד שהמועדון הזה מייצג מגוון עצום של אמני אינדי – אלטרנטיבי מעולים שפועלים יותר בצד של השוליים, פחות משמיעים אותם, אם בכלל בתחנות הרדיו העיקריות.
כצופה בהופעות לא הכרתי מקרוב את נאטישה, אבל סה"כ בעיר שבה כל שני וחמישי נפתח ונסגר מועדון או בר הופעות, אני חושב שהיא בהחלט השכילה לעצב את המועדון כחממה או מקום גידול מוצלח לסצינה שלמה שאנשים שמחוץ לתל אביב כמעט לא מכירים (אלא אם כן הם מוסיקאים חיפאים או מהדרום שבאים להופיע בלבונטין). וזה הישג לא קטן בכלל.
אז בשביל לחגוג את הפרידה שלה מהמועדון, הרימה נאטישה שני לילות של הופעות בעלות סמלית ובהשתתפות להקות ואמני אינדי שחלקם לא כל כך הופיעו בשנים האחרונות, היו מי שזכו להופיע ב-"בית פתקית" ז"ל שפעל ליד אזור המוסכים בדרום העיר ברח' פראנצויז, לא רחוק ממועדון "הצימר" בגלגול הקודם שלו, וזו הסיבה שנאטישה קראה לערבים האלה בין השאר "איחוד של לייבל פתקית". שיהיה.
הערב הראשון
אז הגעתי לערב הראשון ישר לתוך ההופעה של "מורחת לאקום" החיפאים. בתוך המיקס הרועש של התופים של מיקי גלאס ושלוש גיטרות, השירה של ריקי בן דוד קצת נבלעה ברעש הכללי אבל חוץ מזה ההופעה שלהם בהחלט הזכירה את האווירה המשוחררת בסגנון Low Fi משהו שהייתה בבית פתקית או בצימר. גלאס מכה חזק בתופים ויוני כדן מקדימה מנסר חזק בגיטרה ושניהם נותנים את הטון בהופעה הזאת, שאכן מזכירה תקופה שלא תחזור.
גם ערופי השפתיים שעלו אחריהם, ושהאיחוד הזה היה בשבילי הזדמנות לראות אותם בפעם הראשונה, נתנו הופעת רוק יפה, כלומר זה הרכב שלא צריך להפציץ והמלודיות והלחנים עושים את שלהם. הם פתחו את ההופעה ב-"שוויון" מהאיפי שהם הוציאו ב-2014. אני שם לב פתאום שהקלידן אריאל קליינר נמצא לגמרי בצד השמאלי של הבמה בקושי נראה, כאשר מקדימה אלעד זאב שר בסגנון נונשלנטי את השירים הדי ציניים של ההרכב ומצדדיו עודד ורטש על הבס ואורן זילברשטיין על הגיטרה ויובל גוטמן יושב מאחוריהם כשהוא על התופים. "אל המידרון" הוא שיר יפה עם מלודיה טובה שבו אפשר לשמוע כמו שצריך את הקלידים של קליינר. "זה שירים שלא ניגנו הרבה זמן ואנחנו גם לא כזה ניפגשים הרבה ביום יום וזה ממש מרגש אותנו לנגן אותם, זה כמו לרכב על אופניים" אומר זאב לקהל לפני שהוא מקדיש את השיר הבא "חלודה" לנאטישה כשהוא אומר לקהל בצורה סרקסטית שזה "שיר אופטימי". איפושהו לקראת הסוף הגיטריסטים וגוטמן מעבירים להילוך גבוה יותר, זילברשטיין נדבק למגבר שלו וגם זאב עובד לעמידה כפופה של סטייל Shoegaze. סה"כ הופעה טובה מאוד להרכב שלא הופיע לא יודע כמה זמן.
ההרכב הבא "חרדת ביצוע" היה הפתעה אמיתית בשבילי, זמרת וגיטריסט שהתחפש לאשה, הרכב פאנקי גאראג'י שובב כזה עם טקסטים הזויים טוויסט מעניין, לשחר חגי הסולן יש טווח רחב של הבעות פנים כשהוא צועק, מתכופף או קופץ ושר תוך את המילים ההזויות של "מחלה מינית": " אני קלישאה / מחלה מינית / שורפת כל חלקה טובה". מסתבר שלחרדת ביצוע אין בפועל שום חרדת ביצוע, אין להם שום אלוהים, הם יודעים להפציץ כמו שצריך והם הרכב בהחלט מרענן בסצנה. על ההרכב האחרון שהופיע אחריהם ויתרתי כי הוא לא היה ממש לטעמי, קורה.
ובערב השני…
יום למחרת אני חוזר לזירת הפשע, הפעם הבאלאנס של הלהקות לקח קצת יותר זמן אז לא פיספסתי את ההתחלה. נגה שלו פותחת את הערב. הרבה זמן לא יצא לי לראות הופעה של שלו, שמבטיחה לבצע בהופעה שירים משנים עברו והיא בחרה לפתוח את ההופעה ב-"זונה של המיתון" למילים ולחן של דני הדר, שיר מאלבום הבכורה שלה. שלו היא סוג של זמרת פולק נשמה, יש משהו מאוד ישיר בצורה שהיא שרה, היא ממש נכנסת לדמות ולאווירה של השירים שלה ויש לה קול חזק ומהדהד שממש "מכניס" אותך ממש לתוך השירים שלה. "אז מה" מדגיש את הפן הסינגר סונגרייטרי של שלו, שראיתי אותה לשעבר גם כחלק מהרכבים "מכסחים" כמו הגרייט מאשין או שוורצע קינדר חוץ מהופעות הסולו שלה. היא עושה אתנחתא באמצע ההופעה ומלמדת את הקהל לשיר את הפזמון של "אוי ילדה" מהאיפי האחרון שהיא הוציאה "מכתבים לילדה" לפני שהיא יוצאת לביצוע מרגש של השיר. היא מסיימת את ההופעה בשיר חדש "תפילתי". הופעה מושלמת בשביל התחלת הערב השני.
אחריה עולים לבמה The Aprons, שלישייה (לפני שנים ראיתי אותן באיזה לילה לבן בלבונטין הן היו צמד) מאוד ג'אזית באופי שלה כשטליה פרי תופסת את המושב הקדמי וגיטרת הבס שלה על מרכז הבמה,שותפתה להרכב חוה כהן נמצאת על הפסנתר בפינה המרוחקת של הבמה ורועי נשיא על התופים. השירה של פרי כזו לוחשת ומלטפת, אבל משהו שירים קצת יותר גבוה את העסק היה חסר לי.
עד שרם אוריון מצטרף אליהם לבמה ואכן הוא מעלה את העסק הילוך אחד קדימה כשההרכב מבצע איתו את "This Time" מהאלבום הראשון. בולט במיוחד לטובה היה הביצוע החי של ההרכב עם אוריון ל- "Firefly Lullaby". החלפה בין נשיא (שעבר לפסנתר) לכהן (שעברה לתופים) לקראת הסוף לא הייתה ברורה ולא ממש שיפרה את ההופעה.
להרכב הבא שעלה לבמה, Pits שהתאחדו במיוחד לכבוד הערב הזה, ציפתה הפתעה לא ממש נעימה בזכות בחורה לא ממש ברורה שהחליטה לעלות על הבמה ולהצטרף אליהם…החבר'ה על הבמה (כולל טליה פרי ועמי שלו שהיו שניהם על התופים) דווקא קיבלו אותה בהתחלה יפה והתחילו לג'מג'ם איתה כשהיא התחילה לשיר איתם על הבמה…עד שאחרי כמה דקות בסוף הסאונדמן סגר לה את המיקרופון והמאבטח של המקום הוציא אותה החוצה… יש דברים שפשוט לא יכולים לעבוד טוב וברור שבנאדם לא יכול ככה סתם להחליט לעלות על הבמה ולהצטרף להופעה…
בכל מקרה הערב המשיך כשפרי ושלו שניהם על תופים ומסביב הגיטריסט אורי סגל (שגם שר לחילופין עם פרי) והבסיסט יונתן יידוב שמנסרים חזק ומצד שמאל שלי נמצא הגיטריסט תום קמינסקי מבצעים קטעים אינסטרומנטליים פוסט רוקיים (אם נתעלם מהשירה של פרי וסגל שגם כך בקושי נשמעה) שקרוב מאוד לסגנון ה-Shoegaze המדהד שנותן לך הרגשה שאתה הולך בשביל פסיכדלי מוזר וארוך שכזה…אהבתי את ההופעה שלהם.
רם אוריון לבדו סגר את הערב עם מחרוזת שירים מהרפרטואר הרחב שלו. כבר אמרתי שאוריון הוא בכלל לא פרייאר על הגיטרה, אבל במקרה הזה הפורמט של החיבור שלו לפלייבאק שנתן לו ערוצי בס ותופים שליוו את הנגינה שלו נראה לי פחות מעניין או קוסם לאוזניים ממצב שהוא היה מגיע לערב עם מתופף ובאסיסטית. פשוט המכונה הזו שליוותה אותו פחות עשתה לי את זה מנגנים אנושיים, אני לא משתגע על ערוץ פלייבק חזק כזה שמשתלט על ההופעה, אפילו שאוריון חיפש איזה שיר במכשיר הזה ופתאום נתקל באיזה תוכנית ישנה ללימוד עברית שגרמה לקהל לפרוץ בצחוק. ביננו, אוריון לא צריך את המכשיר הזה. כשהוא מופיע לבדו, עדיף כבר שיבוא עם גיטרה אקוסטית או קלאסית, כמו שהוא ביצע פעם באוזן בר והוא עשה את זה אז יפה מאוד. את החשמלית שלו עדיף שישמור להרכב בס תופים גיטרה שהוא מופיע איתו כל כך טוב בפורמט הזה או כשהוא עצמו עולה לנגן עם הרכבים אחרים.
זהו, נגמרו שני ערבי הפרידה מנאטישה. מקווה שהמנהלת האמנותית הבאה של "לבונטין 7" תמשיך בדרכה של נאטישה ותשמור על לבונטין כמעוז האינדי הייחודי של תל אביב וכמכנה המשותף של כל הלהקות שעושות דברים "קצת (או הרבה) אחרת" מחוץ לשיגרת הפופ המשמימה והמשעממת כל כך שהציבור הרחב כל כך מורגל אליה בערוצי התקשורת העיקריים הגדולים. ובהצלחה לנאטישה בהמשך הדרך !
