ראיונות עם מוזיקאים

ראיון עם ישי שוורץ

רגע לפני השקת אלבום המטאל העברי – Hollow של להקת Tomorrow's Rain נפגשנו עם המפיק והמוזיקאי ישי שוורץ, היה מרתק.

את ישי שוורץ אני מכיר מעולם המופעים וההפקות, במיוחד מסצנת המטאל והרוק הכבד, ישי מפיק מידי שנה מופעים רבים במיוחד של להקות המגיעות מעבר לים כדי לפמפם את סצנת המטאל המקומית. בעוד פחות מחודש ישי בעצמו יעמוד על הבמה במועדון בארבי בתל אביב, לא על מנת להציג הרכב אורח, אלא, כדי להופיע במסגרת להקתו Tomorrow's Rain החוגגת את השקת האלבום Hollow כאשר לצד הנגנים יתארחו כמה מהשמות החשובים בסצנת המוזיקה הישראלית, שאלנו את ישי כמה שאלות כדי להבין במה דברים אמורים וקיבלנו מסע מרתק.

יובל: ישי, לפני שאגע באלבום וההרכב אשאל אותך איך הכל החל, ספר לי על נעוריך, החיבור למוזיקה ולסגנון הרוק הכבד והמטאל  אותו אתה מוביל בארץ כאחד המפיקים חשובים בתחום.

ישי: אני בן 45, גדלתי ברמת גן ואז ברעננה, התחלתי להיחשף למוזיקה בגיל צעיר מאד, בגיל 11 כבר הקשבתי ללהקות כמו The Smiths, The Mission וכמובן Cure ו Bauhaus, הייתי חולה רדיו והחשיפה הגיעה דרך תוכניות לילה, קוטנר, מיכל ניב, בני דודקביץ וכל תכנית ששידרה מוזיקה שעניינה אותי, הייתי יושב ימים שלמים ומקליט שירים ויום אח"כ עף לחנות התקליטים כדי לקנות את מה שאהבתי, עם המעבר לחטיבה היה לי  אוסף מוזיקה של מאות תקליטים וקלטות, כל שקל שהיה לי הלך לשם, יחד עם זה הקשבתי מגיל צעיר מאד לכל הרוק הכבד הקלאסי, Def Leppard, Scorpions, Black Sabbath וכיו"ב, בכיתה ז כבר נכנסו לי לחיים Iron Maiden, Megadeth, Slayer וכל אלו מצד אחד ומצד שני Sisters Of Mercy, Nick Cave, Cocteau Twins וכל אלו, זה בעצם התבשיל של Tomorrow's Rain שנוצר אז, לפני יותר מ 30 שנה כי המיקס הזה בין ההשפעות, בין כל מה שאני מכנה בגדול "מוזיקת פינגווין" למטאל הוא מה שיצר את מה שיצא ב Hollow, אהוד בנאי והפליטים מימין ו Paradise Lost משמאל.

אני חושב שבניגוד להמון אנשים ששמעו אז או בשלב כלשהוא בחייהם מטאל ו"יצאו מזה" הסיבה שנשארתי בזה עד היום ואני עדיין שם לחלוטין היא  שהספקטרום המוזיקלי שלי תמיד היה רחב והתבסס על אהבה ולא על תדמית כלשהיא, לא היתה לי בעיה בגיל 17 לשים Prince אחרי Morbid Angel ולספוג מבטים הזויים ממי שמסביבי, עוד סיבה היא שהתחלתי מהשורשים, התחלתי מ Rainbow, Scorpions ו Black Sabbath ולא מ Deicide, הרבה מהמטאליסטים שנכנסו לעניין עם פריצת הסגנון בסוף שנות השמונים/תחילת שנות התשעים "קפצו" לבריכה של המטאל לתוך המים העמוקים בלי לדעת לשחות, בלי להבין מה הם שומעים בכלל, התלהבו מהתדמית ומהאנרגיות, עברו מלשמוע פופ ל Death Metal תוך חודשיים, לא שמעו בחיים שלהם תקליט של Rainbow או Judas Priest, זה מה שקראתי לו אז "עץ בלי שורשים" או "להתחיל לבנות בניין מהקומה הרביעית", וזה לא יצליח לעולם, 99% מאותם אנשים נעלמו מהמטאל איך שנסגר מועדון הרוקסן, עפו להודו לאכול טריפים והכחישו את העבר שלהם במטאל, שנתיים אח"כ כשהם כבר בני 25 הם "גילו" את Sisters Of Mercy ואת כל מה שהיה העולם שלי כבר בגיל 13, כך שהמסלול המוזיקלי שלי היה הפוך מהמקובל, זה מה שהשאיר אותי וישאיר אותי בתחום עד סוף חיי, העץ הזה עם השורשים שנבנו אז כשישבתי בתור ילד בן 12 לינוק כל להקה מיוחדת שקיימת בעולם ללמוד אותה, מי הפיק, מי ניגן, איפה יצא האלבום, ואיזה להקות דומות יש בתחום, הסקרנות הזו, הרעב הזה, הרעב שכל כך חסר לאנשים היום, כאילו.. "אני אוהב את Joy Division מאד" לצורך הדוגמא, ואז אתה בא ושואל אותו "וחוץ מהם, מה עוד? עניין אותך לשמוע דברים דומים?" הוא עונה לך "לא" ואתה נגנב מזה, מתפוצץ מזה, איך לא? כשאהבתי את Joy Division בכיתה ז ביקשתי מהמוכר בחנות תקליטים כל להקה שיש לו על המדף שנשמעת קרוב לזה…., הרעב של האנשים נעלם, וחבל.

לגבי הפקות מופעים מחו"ל לא הייתה לי ציפייה להיהפך למפיק, התחלתי בזה בשביל האידיאולוגיה והכייף, זה התפתח באופן הכי טבעי, לא חלמתי להיות מפיק, חלמתי להיות עם גיטרה על הבמה, זה ברור לחלוטין, שוקי וייס הגדול מכולם אמר פעם ש"כל מפיק הוא מוזיקאי מתוסכל" והוא צודק, זה ככה.

יובל: מתי הבנת שעתידך טמון בין היתר בתחום האמרגנות וההפקה של הופעות מטאל בארץ, הרכבים המגיעים מעבר לים?

ישי: התחלתי להביא מופעי חו"ל ב 1998, הבאתי את המופע חו"ל הראשון שהגיע לבארבי, להקת Rotting Christ מיוון, פיצצנו את הבארבי ומאז הבאתי אותם עוד 7 פעמים, אבל את ההבנה שאני "מפיק מופעי חו"ל" קיבלתי רק ב 2008 עם ההופעות של Sabaton ו Draconian שהבאתי לבארבי אחרי 5 שנים של הפסקה מיבוא הופעות, עד 2003 הבאתי אמנים בשביל הכייף (Darkane, Ancient Rites ואפילו את אן קלארק) אבל איפושהו ב 2003 נמאס לי מהמתח שסובב לעניין והיה לי לייבל וחברת הפצה שעבדו ממש יפה, אז העדפתי להתרכז ביבוא אלבומים, היה לי מגזין ("רוקפויינט") ומכרתי דיסקים לכל החנויות בארץ, זה היה לי רגוע יותר מלרוץ לחפש מפרטים טכניים ולחיות במתח עד יום המופע כדי לדעת כמה יגיעו, אז נרגעתי מהעניין ושחקנים אחרים נכנסו ויצאו משוק יבוא הופעות המטאל בארץ, עלו על הרכבת שהקמתי ולקחו אותה קדימה מי בהצלחה ומי פחות בהצלחה, ב 2008 התגרשתי והחלטתי להרים את עצמי מחדש והניסיון הראשון היה 2 ההופעות האלו של Sabaton ו Draconian ושתיהן עבדו נהדר ומאז המשכתי בלי לעצור.

יובל: האם מכל האמנים שייצגת או עבדת איתם או לצידם, מי הדמות המוזיקלית שהשפיעה עליך הכי הרבה ומדוע?

אני חייב לתת לך כמה שמות כי זה יותר מורכב מדמות אחת. זאב טננבוים מ Salem שלימד אותי את כל העסק בהתחלה בתחילת שנות התשעים ולימד אותי איך ליצר קשרים בעולם המטאל בעולם ואיך להתנהל עסקית.

חייב לציין את Ronnie James Dio שעבדתי איתו בהופעה בארץ וראיתי מקרוב איך מתנהג אדם שמכר 10 מיליון אלבומים למעריצים שלו, ואני חייב להגיד לך שזו דוגמה שאני תמיד נותן, הבנאדם לא עזב את האולם עד שאחרון המעריצים קיבל יחס, תמונות, שיחה, נאלצנו לגרור אותו משם, "הטיסה שלך מתקרבת" אמרנו לא, הוא ענה ב "לא אכפת לי, אני פה סוף סוף אז כולם יקבלו יחס", הבנאדם נסע בואן יחד עם הלהקה המלווה שלו, היה הכי בגובה העיניים והכי מתקשר שיש, זו דוגמה שחשוב לי לתת כי מסתובבים פה בארץ מוזיקאים שמכרו לא 10 מיליון אלבומים אלא בקושי 30 אלף והם חושבים שהשמש זורחת להם מהתחת והאגו שלהם יותר גדול משל Ronnie Dio, אז רוני – היית ענק ותישאר ענק.

עוד שם שאני יכול לתת לך זה Nergal, אדם דרסקי הסולן של Behemoth מפולין, לא השפיע עלי מוזיקלית אבל השפיע עלי כחבר ומנטלית, הבאתי אותו לראשונה לארץ כשהיה להקה עם הייפ אבל קטנה יחסית, בניתי אותם בארץ אבל במקביל הוא בנה אותם בשאר העולם, כיום הם הרכב האקסטרים מטאל הגדול בעולם עם מופע מטורף מבחינת ההשקעה אבל מה שמעניין כאן זו רוח הלחימה שלו, ההתפתחות מלהקה של בני 16 שבקושי ידעה לנגן והוציאה אלבומים שהוקלטו ביום וחצי ללהקת הענק שהם כיום ויותר מזה: הבנאדם חלה בלוקימיה (סרטן הדם) דרגה 4, שכב שנה בבית החולים בפולין כשהוא ממתין להשתלת מח עצם, ניצח את הסרטן לחלוטין, השתקם, חזר להופיע וכבר כמעט עשור שהוא טוחן את העולם מחדש, טורף את החיים וממציא את עצמו מחדש עוד ועוד, צריך ללמוד מאנשים כאלו ויש הרבה מה ללמוד מהם.

יובל: מתי החלטת להקים הרכב מוזיקלי משלך ומתי קרם הרעיון ליצור אלבום. ובכלל מה הנרטיב של האלבום, ממה ששמעתי עד היום מדובר בסוג של סיפור חיים אישי?

להקה ראשונה הקמתי בגיל 16 (Betrayer) והופעתי איתה ברוקסן ובשאר המועדונים, היא פעלה ב 1992-2000 הוציאה 3 קלטות דמו ואלבום, להקה שנייה (Nail Within) פעלה ב 2001-2003 הקליטה אלבום בגרמניה עם מפיק שהוא אגדה בסגנון והוציאה אלבום בלייבל צרפתי והתפרקה, ב 2003 הקמתי עם חבר ילדות שכיום איש מאסטרינג מוביל בארה"ב (מאור אפלבאום) את Moonskin שזה למעשה הגלגול הראשון של Tomorrow's Rain, שני שירים מאז עשו דרכם עד היום ונמצאים באלבום, רכבת ההרים של החיים לקחה אותנו למסע המוזר שלה וב 2016 החלטנו אני והגיטריסט רפי מור לא לתת לחומרים האלו למות וללכת עד הסוף עם הלהקה ובפול טיים, ומאז התחלנו להתניע.

אין ספק ש Hollow הוא אלבום אוטוביוגרפי ואישי, אין שם פיקציה בכלום, הכל אמת הכל קרה הכל מהחיים שלי ושל שאר חברי ההרכב, כלומר כשכתבתי כתבתי על עצמי, אני לא יודע לכתוב על אחרים, אבל תוך כדי העבודה על האלבום התחילו להגיע עוד ועוד טרגדיות אל מפתן הדלת של כולנו, לאחד התמוטטו חיי נישואין, השני איבד שני הורים, אחר נפצע, פתאום זה הפך מ"הסיפור של ישי" לסיפור של כולם, דבר שגיבש אותנו מאד.

אישית כשאני שר את השירים האלו אני חושב על חיי, על האירועים שגרמו לשירים האלו להכתב, על האנשים, המקומות והתקופות, אבל הגיוני מאד שממש באותו רגע חבר אחר בלהקה חושב על המקרה האישי שלו וזה "מתלבש" לו מבחינת הטקסט והמסר והוא כואב את השיר מהמקום שלו, וזה נפלא בעיני, זה כל הקטע באמנות.

ישי שוורץ ומיכה שטרית, אוסף של ישי
ישי שוורץ ומיכה שטרית, אוסף של ישי

יובל: למופע ההשקה של אלבום הבכורה של ההרכב Tomorrow's Rain אמורה להצטרף שורה ארוכה ומכובדת של אמנים מקומיים חשובים, התוכל לחשוף בפני הקוראים מה הקשר בינך ובין כל אחד מהאורחים?

ישי: זאב טננבוים (Salem): אחד האנשים הכי קרובים אלי ביקום, חבר ואח כמעט 30 שנה, הוא לא שר באלבום אבל הוא חייב להיות איתנו על הבמה, זה ברור.

מיכה שטרית (החברים של נטאשה): את נטאשה ראיתי בהופעות עוד טרום התקליט הראשון וכילד הייתי מטורף על האלבום הראשון, למיכה פניתי מעבר לאהבה האמנותית בגלל יוסי אלפנט, אלפנט גדל איתי ברמת גן בילדותו ברחוב מבוא זאב, סבא שלי ואביו של אלפנט היה בקשר קרוב על רקע זה ששניהם ניצולי שואה, יש לי קשר חזק מאד לאלפנט שהפיק כידוע את "שינויים בהרגלי הצריחה" של נטאשה, השיר שפותח את האלבום שלנו "עצים" הוא שיר על שנות הילדות שלנו ברמת גן ועל החוויות שעיצבו אותי ואותו, הכי טבעי היה לי לבקש ממיכה להתארח בשיר, להנציח את יוסי, הוא הסכים מיד והגיע עם כל הלב לתת ביצוע שמעיף אותי לאייטיז.

ערן צור: ערן בעיני הוא אחד מכותבי הטקסטים הכי טובים במוזיקה הישראלית והוא מוזיקאי מרתק שתמיד אהבתי, הזמנתי אותו לשיר ב"גשם קודר" את הקטע בו האדם שבשיר מסתובב בין הבתים בשכונה הישנה, מציץ בחלונות, עובר בין הבתים ומריץ בראש את ימי ההכרות הראשונים שלו כשהכל היה תמים יותר, אווירת ההתרוצצות בין הבתים, זבל בחצרות, חתולי רחוב, ונפש מהורהרת שמטיילת לה בין הבתים האלו, בוגרת ושסועה וחושבת על העבר, אתה מכיר מישהו שיוכל לתת תחושה כזו יותר טוב מערן צור? אני לא, הבנאדם אלוף בלצייר מציאות דרך ההגשה והקול שלו, תה עוצם עיניים ורואה את הסצנה הזו ממש.

שלומי ברכה (משינה): פניתי לשלומי כשראיתי שמשינה מנגנים את "סדר יום" של אלפנט בהופעות, וידעתי מההכרות שלי איתו שהוא אוהב ומכיר מטאל וזה לא זר לו, ברור שגדלתי על משינה ומהתקליט הראשון הייתי מאד בעניין אבל מה שאתה מבין על שלומי עם השנים ומבין הרבה יותר כשאתה עובד איתו זה איזה גיטריסט מיוחד וחכם הוא, יש המון גיטריסטים מהירים וטכניים עם שרירי יד ימין של רמבו, שלומי גיטריסט חכם וסופר מיוחד בעיני, יש לו סאונד אישי ואמירה בנגינה שמזהים מיד, יש לו יכולת מדהימה להכנס בין הצלילים ולתת את הקטע שלו, עבדתי איתו על "עצים" כשבשיר כבר היו 3 גיטרות ועוד תפקיד שנוגן בסאז (בגלמה), שלומי בנה בגאונות תפקיד נוסף בתוך כל זה, תפקיד שמהשנייה הראשונה נשמע "שלומי ברכה" וזו הגדולה של גיטריסט בעיני, עד שזה לא היה מושלם הוא לא הרפה ולא עזב וניסה עוד ועוד אפשרויות, מה שלמדתי משלומי בשעות שהיינו באולפן זה פשוט בית ספר למיקוד, חוכמה מוזיקלית, סבלנות ויכולת להביא את עצמך בצורה הטובה ביותר.

אבי בללי (נקמת הטרקטור): אם היה צדק בעולם המוזיקה הישראלית אז "הטרקטור" היתה גדולה פי 4, הם להקה מצוינת ובללי הוא מוזיקאי מרתק בעיני, אהבתי אותו עוד כשראיתי את הטרקטור מופיעים עם האלבום הראשון, אהבתי מאד גם את ה attitude שלו תמיד, בלי אגו, בלי דאווין, בנאדם אמיתי, כנה, הוא היה האורח הראשון שפנינו אליו להופיע באלבום, ולשמחתי הוא היה בעניין, בללי הוא דוגמה בעיני לאמנות איכותית, אם זה "סביב סביב" או "קיר" עם להקת בת שבע, או "מה לאהובי" של שירי משה אבן עזרא או המטאל הפינגוויניסטי שלנו, איפה שלא תמקם אותו ותתן לו להתבטא תקבל איכות, תקבל אמת ותקבל אמנות.

קובי פרחי (Orphaned Land) ויוסי סאסי (אקס. Orphaned Land וכיום אמן סולו): שניהם חברים קרובים מגיל… 15? הכרנו כמובן במועדונים, עוד לפני שהיתה להם או לי להקה, מאז עברנו המון יחד, זו חברות של 30 שנה, הוצאתי להם את The Beloveds Cry לפני 21 שנה, הופעתי איתם כאורח לפחות פעמיים או אולי 3, המתופף הראשון שלנו מתן שמואלי הוא המתופף שלהם, אני יכול להוסיף עוד ועוד אבל החיבור עם קובי ויוסי ועם Orphaned Land הולך אחורה 30 שנה, יש לנו הר של סיפורים למלא ספר, אוהב אותם אהבת נפש, שניהם כמובן מתארחים באלבום ובכמה וכמה שירים.

יעל כהן (המכשפות): את ענבל פרלמוטר הכרתי בתחילת הדרך, רוקסן טיימס  איפושהו ב 93,לפני ההתפוצצות של המכשפות, היא היתה אכן בהופעות של Salem ולא פעם אחת אני משתעשע במחשבה מה יכלנו לעשות יחד אם וכאשר – ושורף לי בלב.

הזמנתי את יעל להתארח בהופעה ולעשות איתנו שיר שהיא כתבה מהאלבום הראשון של המכשפות, את "ציפור", שיר שמזוהה עם ענבל וכולל את "בתוך הנצח תצעדי" שנשאר בתודעה, אבל היה פה עוד משהו, משהו שלחץ לי בבטן וצרח לצאת החוצה, הרגשתי שציפור זה עלי, ועל החוויה המזעזעת שעברתי בארבע השנים האחרונות, וכשסיפרתי ליעל בשיחה בארבע עיניים שהתארכה והתארכה את הסיפור – היה ברור שעושים את "ציפור" ולא אף שיר אחר.

יעלה איתנו כאורח גם הגיטריסט בני זוהר (Distorted) שניגן סולו אורח באלבום, גיטריסט מדהים בעיני.

יובל: ובתכלס, ישי, באוקטובר, כאשר הלהקה כבר תתכונן בחדר האמנים של מועדון בארבי, מה צפוי לקהל שיגיע?

ישי: מופע פתיחה מעולה של Subterranean Masquerade הנהדרים, ומופע שלנו של קרוב לשעתיים בו ננגן את כל שירי האלבום Hollow עם האורחים כשעם כל אורח ואורח ננגן גם שיר או שירים מהרפרטואר שלו בסגנון שלנו, כלומר נבצע אותם במטאליות הניו וייבית שלנו, יהיה מאד מיוחד.

יובל: ובנימה גלובלית, איך אתה רואה את המצב של סצנת המוזיקה העולמית כיום באספקת של ליצור ולהופיע בצל המגיפה, מה צפוי לסצנה המקומית, איך אתה רואה את העתיד?

ישי: היתרון היחיד: יש יותר זמן ליצור מוזיקה בבית ויש יותר סבל וכאב בחיים שמהווה קטליזטור טוב ליצירה.

כל השאר זה סיוט, כלכלית זה סיוט, ארגונית עם כל ההגבלות והסגרים-לא סגרים זה סיוט, להתנהל לוגיסטית כשכל שוק התרבות על 30% קצב אבל כולם חייבים לעבוד כמו חמורים כמה שיותר כדי לייצר כסף כי תמיכה מהמדינה אין – סיוט, לשכנע קהל להגיע בתקופה כזו – סיוט, הכל כמו חלום רע שלא נגמר, זה בלי להתייחס לעצב האישי שמתגבר כי אתה כאמן יוצר שבנוי על פידבק מקהל יורד לתחתית סולם העדיפויות והעניין אצל הקהל שמה שמעניין אותו זה לשרוד את התקופה הזו במינימום נזק.

תודה לישי.

מופע ההשקה של להקת Tomorrow's Rain יתקיים כאמור בתאריך 6 באוקטובר במועדון בארבי בתל אביב. כרטיסים ניתן להשיג כאן.

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: