ברם אוריון יצא לי להיתקל בהתחלה בעיקר כשהוא היה מגיע לראות הופעות של להקות אחרות שהייתי בעצמי הולך לראות כמו "המסך הלבן" (שהוא הפיק להם שירים עוד כשקראו להם "שעלת נפוצה") או הצמד "לילה" בעיקר במועדון הצימר. אוריון, על אף הותק הרב שלו כחלק מהאינדי הישראלי ממשיך להיות כל הזמן בעניינים לא רק כקהל שקשוב להופעות של אמנים אחרים, אלא גם כנגן ומפיק מכובד, מארח ומתארח בהופעות של אינספור יוצרים כמו הילה רוח, עמיר לב, רוגל אלפר ועוד. במשך הזמן התחלתי ללכת גם להופעות שלו ולראות אותו מנגן סולו אקוסטי באוזן בר או בהרכב טריו מלא בלבונטין 7. ולא התאכזבתי ממה שראיתי, אוריון הוא מסוג האמנים שהולכים עד הסוף עם האמת הפנימית שלהם, מנגן מה שבא לו ואיך שבא לו מהרפרטואר המכובד שלו, גיטריסט ופרפורמר מעולה. אכן, אוריון הגיע לעמדה בכירה מאוד באינדי הישראלי, אבל זה לא בא לא סתם ככה מהאוויר אלא משהו שהוא רכש בעשייה מוסיקלית מכובדת רבת שנים הן כיוצר מבצע והן כמפיק מוסיקלי.
אז אחרי יותר משנה שלא ראיתי אף הופעה של אוריון, החלטתי שהגיע הזמן ללכת להופעה. את החימום להופעה נתן "דינוזאורוס", בחור בשם איתמר קציר שניגן ושר על הגיטרה החשמלית במקביל ללופר שהיה מונח לפניו שנתן את הקצב. רוק קופצני עם טקסטים משעשעים אבל עדיין הביצועים היו חסרים איזה אלמנט של אמירה אישית, משהו שיחדד את הסגנון. מודה שהביצוע שלו ל-"נסיעה מהירה" של ענבל פרלמוטר ז"ל לקח את השיר למקום אלקטרוני מפתיע ומחדש. הבנתי ש-"דינוזאורוס" ינגן היום גם במופע המחווה שעתיד להיערך היום לענבל פרלמוטר באוזן בר, אז שיהיה בהצלחה.
אחרי החימום של "דינוזאורוס" עולה הטריו של אוריון (אור אדרי הבסיסטית ושי ברוך על התופים) וישר מהשיר הראשון "ניצחון" מבינים שזה טריו טוב כי אחד ועוד אחד ועוד אחת נותנים סך של עוצמה ואנרגיה בימתית של יותר משלושה, הם ישר מפציצים רוקאנרול לפנים ואני שם לב במיוחד לבס של אדרי שמהדהד בהופעה הזאת כמו, אני יודע מה לא פחות מזה של ג'ון ווטון מקינג קרימזון. לא סתם אדרי נחשבת לבסיסטית כזו טובה ומבוקשת שמנגנת בכל מיני הרכבים (עם אביב מארק, יובל מנדלסון ועוד). אדרי, כשלעצמה גם זמרת יוצרת ולא רק באסיסטית, סייעה לאוריון גם בליווי קולות תוך כדי ההופעה. אוריון מזכיר לקהל שמועדון לבונטין 7 חוגג 15 שנה השבוע. הטריו של אוריון ביצע סט ליסט אוריוני רחב – "השלמה", "אהובתי בת החלוף", "סודו של היקום" ועוד. הרבה טקסטים אפלים לבלדות מרירות שמדברות על יאוש והרבה אכזבות וכאב כמו: "המצנח לא נפתח, עוד דקה אחת באדמה. אני נח, את בוכה ודם נשפך. שנינו מונחים בערימה."
אוריון הוא סוג של מספר סיפורי רוקאנרול והוא עושה את זה הכי טוב שאפשר עם הרכב ורסטילי שנותן לו את המסגרת שהיא גם כסחיסטית ומרימה אבל יכולה להיות גם יותר שקטה לכיוון הבלדה בשירים היותר שקטים. ולא שהיה חסר משהו להופעה העיקרית, באמצע הצטרפה לבמה היוצרת זואי פולנסקי, שהוציאה לפני שנה את אלבום הבכורה שלה Violent Flowers ומופיעה במופע אמביינט בשנים האחרונות וכן יוצרת מוזיקה לסרטים ועבודות מחול. אדרי ירדה מהבמה והשאירה את אוריון ופולנסקי לבצע את "כן" בביצוע אינטימי מרגש. בהמשך אדרי חוזרת לבמה והחבר'ה עוברים לבצע את The Willows מאלבום הבכורה של פולנסקי ופה אוריון הוא זה שהופך לגיטרה המלווה להופעת אמביינט קצרה שמזכירה לי לכמה דקות את ההופעה של פולנסקי בפסטיבל מטאור מלפני כמה שנים שמאוד ריגשה אותי בזמנו. גם הקהל מרוצה ומריע. מכיוון שאדרי ופולנסקי היו בעבר בהרכב "ריו" אז אוריון מתבדח ואומר שהוא הופך לאורח בהופעה של ריו, והחבר'ה עוברים לבצע את "זיכרון קצר" מהאלבום של ריו. פולנסקי, יאמר לזכותה הייתה תוספת שווה מאוד להופעה.
את החלק הסופי של השעה ורבע החבר'ה עוברים לנגן בסטייל רוקאנרול פרוע כזה את "חיוך קטן". "קרוע" , שיש בו טקסט עצוב וצורב כזה סיים את ההופעה עם דו קרב של גיטרות משתוללות יפה בין אדרי לאוריון, התחרעו שם יפה עם הגיטרות לקראת הסוף. אין מה להגיד, גיבור גיטרה נשאר גיבור גיטרה. לא סתם קוראים לאוריון בשם הזה. מי שהולך להופעות שלו מבין טוב למה. מקצוען אמיתי.
