כמי שנמצא הרבה בשטח יצא לי לא פעם לפגוש את שרת התרבות והספורט מירי רגב באירועים שונים, בכולם מבלי יוצא מהכלל היו קריאות מהקהל לעברה. אין ספק שהיא הייתה שרה שנויה במחלוקת. בסופ"ש הנוכחי היא למעשה מסיימת את התפקיד שיועבר לפוליטיקאי אחר, זמן לדין וחשבון.
אני לא אנסה להיכנס לכל הניתוחים למה היא מונתה לתפקיד הזה ולא אדם מקצועי בתחום, נניח אפילו מי שמתמחה באצירת תערוכות או מי שעסק ביצירה ממשית או אפילו עבד בתעשיות המלוות את התרבות, אפילו איש מתחום הספורט, כי התרבות והספורט אוחדו יחדיו בבחינת בילויי פנאי מיותרים במדינה שמקדשת את האתוס עם הרבה פאתוס…
אביא רק כמה טעימות ודגימות לאירועים מתחום המוזיקה שהייתי עד להם במהלך השנים בהן נתקלתי בשרה באירועי תרבות…
בשנת 2015, בדיוק בזמן הזה, חודש מאי, התקיימו אירועי פסטיבל ישראל, כאשר המופע הפותח של הפסטיבל נערך בבריכת הסולטן – מופע של שלום חנוך אשר אירח את דני סנדרסון, יהודה פוליקר וברי סחרוף. מופע איכותי לכל הדעות, שלושה מוזיקאים מהבולטים ביצירה ובעשייה וגם באמירה.
הפסטיבל וההפקה נאלצו לשלם אתנן גדול במיוחד כאשר קודם למופע זומנו אל הבמה מול קהל האלפים כמה דמויות מתחום הפוליטיקה , הראשון היה ראש העיר המארחת, ירושלים, מר ניר ברקת אשר נשא דברים די בקצרה והזמין את שרת התרבות והספורט הטריה שזה עתה נכנסה לתפקידה – מירי רגב לבמה, כך תיארתי את הרגעים הללו אז –
"עלייתה של מירי רגב התקבלה ברגשות מעורבים וקריאות בוז מהקהל הרב, בנאום אותו הקריאה מהכתב ואף פרסמה את תוכנו בעמוד הפייסבוק הרשמי שלה ציינה בין היתר השרה כי "…זהו אירוע המהווה חלון ראווה צבעוני ומרתק לתרבות, לרוח וליצירה העשירה הנרקמת במדינת ישראל, מדינה שאין בה תרבות אחת אלא שתי וערב של גוונים ועדות, דעות ואמונות שונות. אין מקום מתאים יותר מירושלים, בירתנו הנצחית, לארח את פסטיבל ישראל. ירושלים היא עיר המטפחת את הדו-קיום המרתק שבין יהודים, מוסלמים ונוצרים- שלכל אחד מהם יש את ירושלים שלו. זוהי עיר המשקפת טוב יותר מכל מקום אחר את המגוון האנושי ואת הפלורליזם המייחדים את החברה הישראלית. בשם אותו פלורליזם אומר משהו בנימה אישית, כולכם ערים לשיח הציבורי ביממה האחרונה, אני מעריכה את כל האמנים כאן ואותך, שלום חנוך. עם זאת, חשוב לי להדגיש, כי בשם אותו פלורליזם, המעניק לכם את החופש ליצור, לכתוב, ולהביא לידי ביטוי את יצירותיכם, הייתי מצפה שהעיקרון הזה יישמר ויכובד גם כשמדובר בהשקפות עולם שונות. יש מקום לכולם- לחילוני, לדתי, לאשכנזי ולספרדי, לימין ולשמאל, ליהודי ולערבי. אני מתכוונת להביא לידי ביטוי את הרב- גוניות של החברה הישראלית בכל מקום במדינת ישראל… "
במילותיה אלו הציגה רגב את האני מאמין שלה על איך צריך להתנהל ולשלוט על התרבות בארץ, חופש פעולה על תנאי ובתנאי…
שנה לאחר מכן, חורף 2016 התקיים טקס הענקת פרסי מפעל חיים לחברי אמ"י – איגוד אמני ישראל בהיכל התרבות בפתח תקווה (שם דרך אגב צולמה אותה תמונה עם רגב…). במהלך האירוע ראיתי מחזות שניתן לכנותם ביאת המשיח\חזון אחרית הימים. אני מכוון לרגעים בהם על הבמה עומדים בין היתר יהונתן ואביב גפן, על האב והבן האלו אי אפשר לחשוד בנטיות פוליטיות לכיוון מפלגתה של רגב, ולבטח לא הליכה בקווי המתאר שהיא מנסה לאכוף על עולם התרבות והאומנות הישראלי, אולם, פוליטיקאלי קורקט או לא, את הרגע הזה בו יהונתן גפן וגם אביב עטפו, איש איש בתורו, את כתפיה של מירי רגב בזרועותיהם לנשיקה של חברים משכבר הימים, לא אשכח….
התמונות משוחררות לצפייה כעת לראשונה, מתנצל על האיכות..
שנה לאחר מכן אני חוזר שוב לבריכת הסולטן בירושלים, שוב חודש מאי, שוב פסטיבל ישראל, הפעם אירוע הפתיחה עומד בסימן גרוב, שורה ארוכה של אמנים ישראלים עולים ומבצעים מהמיטב בלהיטיהם הנוטפים את הגרוב הזה, חגיגה מצויינת.
ושוב מפגש מול הבמה עם רגב, בנאומה שיצא אפילו לטעמי די בולשביקי ומתנשא שהצליח לעמוד אל מול קריאות המחאה והבוז ואפילו מכונת העשן שהופעלה על ידי מי מהבקליינרים בשטח כדי להעלים את דמותה היא לא שכחה להכניס הגבלות חמורות בחופש הביטוי, בסיס אמיתי לאמנות ותרבות.
חודש לאחר מכן באותה שנה אנחנו נפגשים שוב, הפעם בטקס הענקת פרסי אקו"ם לשנת 2017 בעולם המוסיקה הישראלית שנערך בסיטי הול בסינמה סיטי בצומת גלילות. טקס בו הייתה החמצה אחת בלבד כאשר הגברת רגב מיהרה לעזוב את האולם לאחר נאומה ולא נשארה כדי להיות נוכחת במעמד הענקת הפרס לאמנית מירה עוואד שבצעה משיריו של המשורר הפסלטיני מחמוד דרוויש אותו כינתה השרה בנאומה – "משורר פלסטיני שקיווה בכתבים ובשירים שלו למותה של המדינה היהודית, רצה לאכול את בשרו של הכובש ואף יצא ממחברת שיריו והפך את המילה למעשה כשהצטרף לאש"ף…"
חלק לא מבוטל מההחלטות של משרד התרבות בראשותה נמצאו ראויות ומוצלחות בעיני, חלק לא מבוטל מהן נמצאו תמוהות ומבוססות על חישובים פוליטיים נטו.
כך סברתי כי הייתה זו החלטה נכונה וראויה ביותר לחלוק כבוד לזמר אבנר גדסי ולהעניק לו פרס "מפעל חיים" במסגרת פסטיבל "כתר המזרח" שנערך באוקטובר 2018 בחבל אשכול זמן קצר לאחר מערכה בעוטף עזה, אך לא מצאתי את הפסטיבל עצמו, לפחות בפעם הראשונה שנתיים קודם לכן שיצא לפועל אי שם לחופי הכינרת כמוצדק באשר במקום למנף מוזיקאים ויוצרים מהז'אנר הימתיכוני שנמצאים בתחילת דרכם העדיפה השרה רגב לתת את הבמה לכוכבים פופולאריים ביותר בתחום שלא באמת זקוקים לתמיכה הכספית הממשלתית ובכך לדעתי היא מסמסה את העיון המקורי בקיומו של הפסטיבל שהפך למעשה לאירוע מסחרי גרידא וכל ניסיון לקשור אותו לממלכתיות מסויימת יחטא לאמת.
ולאן נעלם התיעוד של פסטיבל כתר המזרח שהתקיים בחבל אשכול בשנת 2018?…
וממש כעת, לאחרונה, בעיצומם של ימי מגיפת נגיף הקורונה, כאשר משרדה הוציא קול קורא ומכרז עם תקציב של 8 מיליון ₪ על מנת למנף את רעיון מופעים חיים בשידור ישיר בערוצי הטלויזיה וברשתות החברתיות באינטרנט – "ישראל מחוברת", רעיון אדיר ונכון ביסודו, אשר לא קיבל מספיק פיקוח והכוונה ממשרדה כאשר ראינו כי בעצם רובו של התקציב עבר לידיים שניסו ללכת על הטראפיק בפריים טיים. כמו במציאות המוחשית כך היה בשדות הוירטואלים – המיינסטרים שלט בתחום עם קבוצה די מצומצמת של אמנים לעומת השוליים והאמנות העצמאית שדי נדחקה לאחור ונאלצה, ממש כמו בחיים האמיתיים, להרים ולמנף בתקציב אפס שקלים הופעות משודרות. הרי כל רעיון התקצוב בא ממקום של עזרה וסיוע למי שמצוי כעת בפני שוקת שבורה, הפרויקט שלא נוהל בצורה מפוקחת ורגולטרית מטעם הריבון המתקצב החמיץ את המטרה. עם כל הכבוד ויש כבוד לעשרות האמנים שהופיעו במהלך השידורים, עשרות אם לא מאות אחרים נותרו מאחור הפעם. בלי חשיפה ובלי בראש ובראשונה סיוע כלכלי…
פליי ליסט "ישראל מחוברת"
הודעה אחת שיצאה ממשרדה ואליה אני יכול להתייחס באופן חיובי היא ההצהרה כי בתאריך 14 ביוני כי תחום המופעים יחל בתהליך הדגרתי של חזל"ש. נקווה שכך באמת יקרה.
לסיכום – שני פרויקטים טובים יצאו מבית משרד התרבות והספורט במהלך כהונתה – מיסוד פסטיבל כתר המזרח (עם כל הדיבורים לגבי מי הופיע וכמה קיבל) והזרמת התקציב לפרויקט "ישראל מחוברת" (גם כן מתן העדיפות למיינסטרים על פני האמנים העצמאים)
ברוך שפתרנו מעונש זה…