בשלהי שנות השישים והשבעים של המאה שעברה היה חדר ילדותי מכוסה מעל קירותיו בפוסטרים של זמרים, זמרות ולהקות, חלקם הגדול ממגזיני מוזיקה ובידור שיובאו לארץ, חלקם מ"להיטון" המגזין הישראלי הראשון שהתמקד בעולם המוזיקה עם מידע אודות כוכבי מוזיקה ובידור של שנות השבעים מידע על מצעדי הפזמונים, קטעי רכילויות, כתבות על תקליטים חדשים, חדשות וכתבות על כוכבי פופ בארץ ובחו"ל, מילים לשירים, תמונות ופוסטרים בעמודי האמצע או בשער האחורי.
המגזין, שהפך אחרי זמן קצר לשבועון, הוקם בידי אורי אלוני יחד עם שותפו דוד פז. השבועון הפך לבמת כתיבה עבור שורה ארוכה של "מקצועני תעשיית המוזיקה", ביניהם ניתן למנות את אהוד מנור, מני פאר, דוד אבידן, עמוס אורן, יגאל גלאי, יואל ריפל, דודו דותן, יורם מארק-רייך, דב זעירא, בני דודקביץ', שאול גרוסברג, הלל אברמוב, אלי ניסמן ועוד.
באמצע שנות השבעים התמזג השבועון בשל שיקולים כלכליים עם מתחרהו, המגזין "עולם הקולנוע" ועשור לאחר מכן הוא נעלם מהשטח לאחר חדירה של מערכות העיתונים הגדולות לתחום עם מגזינים משלהם כ"ראש1" ו"פנאי פלוס" אותו הקים שותפו לשעבר של אלוני, דוד פז…
בראיון שקיים אורי אלוני בשבועון "המקור הראשון" במלאת 60 שנה לפזמונאות הישראלית אשר אורכב אצל הבלוגר אלי אשד מאתר " המולטי יקום של אלי אשד" הוא סיפר על הקמת השבועון פרטים מעניינים –
"מאז צעירותי אהבתי את מוזיקה הפופולארית ועשיתי על כך מדור בשבועון "לאישה" באמצע שנות השישים בשם "עושי הלהיטים" ( על שם הסרט הפופולארי אז "עושי הלהטים") וזה היה בתקופה שאף אחד לא ידע מה זה זמר ואף אחד לא נתן לזה מקום ולא כלום. והייתה למדור הצלחה ואז היה עוד מדור בודד על זמרים בעיתון"ידיעות אחרונות " של יום שישי שכתב רמי דרומי, מדור של עמוד בודד וקיבלתי על עצמי לכתוב גם את זה,אבל זה כל מה שהיה על מוזיקה פופולארית. .ואז בא שמואל מור עורך המגזין האירוטי השערורייתי "בול" ( שהתפרסם אז בגלל שעורכיו נאסרו בידי השב"כ מאחר שחשפו שישראל מעורבת ברצח המנהיג המרוקני בן ברקה.א.א. ) והפגיש אותי עם דוד פז שאז ערך אצלו את בול וחשבנו להוציא מגזין על מוזיקת פופ זה היה ה-67 . והוצאנו מגזין כזה עבור שמואל מור שקראנו לו "פופ".הוא שרד למשך גליון אחד הוא הצליח מאוד. אבל לשמואל מור נכנס פתאום שיגעון בראש לעשות עיתון של יום שישי וזה נכשל ושבר אותו והוא פשט את הרגל. ועם זה בא גם הסוף של "פופ". אבל לא ויתרנו הרעיון היה יותר מידי טוב והירגשנו שהחברה הישראלית בשלה למגזין כזה. קראנו עיתונים מחו"ל ששימשו לנו מקור השראה. שבועונים אנגלים כמו "מלודי מייקר" ו"ניו מוזיקל אקספרס" שבועון גרמני בשם "אוקי" שהייתי מנוי אליהם והרבה מהכתבות נלקחו מהם ואצל הגרמנים זה היה בעיקר כתבות מעמיקות . .אלו היו המקורות אבל הם היו מסוג שונה ממה שבחרנו לבסוף הם היו כמו עיתונים וטבלואידים ולא מגזינים. אנו יצרנו משהו שמתאים לכאן. עברה שנה ופז אני פגשנו את אברהם אלון אמרגן קטן בתל אביב ובעל מועדון ברמלה שהייתה אז ה"מכה" של המועדונים והדיסקוטקים במדינת ישראל, היום הוא חי בצרפת מנהל אולמות חתונות , פגשנו אותו ב"פינתי" בית קפה המוביל של אז והיצענו לו לעשות שותפות . והוא שם כסף . והמגזין "להיטון" נוצר והחל לרוץ ב-1969. השם "להיטון " היה הצעה של רבקה מיכאלי אבל גם אהוד מנור היציע אותו והחלטנו שזה השם המתאים וצדקנו . הוצאנו את העיתון ב26 לתשיעי 69 בסוכות ואני רוצה לאמר לך זה היה מה שכינו אז " שלאגר" מההתחלה. הכותרות של הגיליון הראשון היו באותיות הפסיכודאליות האופנתיות אז "מי מכיר את הצ'רצ'יל בתחתונים " והתייחסו לאחד מחברי להקת הצ'רצ'ילים בתחתונים, וכתבה על הגירסה העברית של "תנו סיכוי לשלום" עם אריק אינשטין להיטון החל את דרכו כדו שבועון אך בתוך שנה הפך לשבועון מצליח."
לפני שנה התראיין אורי אלוני בכתבת חדשות בערוץ 13 במלאות 50 שנה ליציאתו של השבועון.
בשנים האחרונות המגזין חזר בצורה מסויימת אל הרשת באמצעות בלוג שהתמקד באייטמים מהעבר בשבועון אל מול אירועים עכשוויים, יש גם קבוצת פייסבוק רשמית וגם עמוד אוהדים.
לצד ניהול המגזין עסק אלוני בתחומים נוספים הן בתחום הרדיו והטלויזיה. כאמור היום הלך אורי אלוני לעולמו, בגיל 79. יהי זכרו ברוך.
