פס קול שבועי

רועי רבינוביץ' – Maybe Day

אלבום סולו לרועי רבינוביץ, בדרך כלל חלק מהרכב הקולקטיב

האם החבילה מתפוררת? האם הקולקטיב הגיע לסוף דרכו המוזיקלית והמקצועית? זה החל עם חילופי כח אדם לפני מספר שנים כאשר דניאל שוהם שנחשב לאחד מליבות ההרכב עזב, המשיך בעת שהגיטריסט יוסי מזרחי עזב יחד עם זוגתו נינט טייב לארצם של הגיבורים, במקביל המתופף נדב לוזיא יצא אף הוא לדרך חדשה, זה המשיך ביתר עוצמה לפני שנתיים כאשר רועי ריק שיחרר אלבום סולו שהוקדש לשיריו המתורגמים של המשורר האיטלקי פבריציו דה אנדרה וכעת מגיע תורו של רועי רבינוביץ, האח של עידן, המשיק השבוע אלבום סולו בשם – Maybe Day.

באלבום החדש, הכולל תשעה שירים שנכתבו והולחנו ומבוצעים בידי רועי רבינוביץ, היה לצידו בתהליך ההקלטה וההפקה המוזיקלית דניאל אנגליסטר.

האם האלבום החדש ממשיך את הקו המוזיקלי שאפיין את הקולקטיב או שאכן מדובר במסע בדרך חדשה עם מזוודה שזה עתה נרכשה? קרי קו מוזיקלי חדש החף מכל השפעות שעטפו את רועי במהלך הפעילות בקולקטיב?

פרסומת

התשובה למצבור השאלות האלו לא פשוטה ולא קלה, הרי גם במסגרת הקולקטיב המוזיקה שנוצרה לא הייתה מזן אחד יחיד ומבודד, פיוז'ן היה אבן היסוד בכל תהליכי היצירה שלהם, השפעות ניכרות מעולמות הריתם אנ' בלוז לצד מגמות אמריקנה נכחו במאופיין שיצירות הקולקטיב, פעם היית יכול להצביע ולומר – בלוז, רוק, פולק, סופט רוק, מוזיקה שחורה (במובן הגרוביות) וכיוצא בזה.

אז מה לקח עימו רועי רבינוביץ אל אלבום הסולו? בעצם את הכל, כל המשא והמסע המוזיקלי שהוא היווה חלק ממנו במהלך שנות פעילות הקולקטיב ניכר היטב בתוצר החדש והטרי, אך יש כאן אמירה אישית מאוד, לא ניתן לומר כי מדובר בהקולקטיב מס' 2, לא ולא, זהו רועי רבינוביץ מס' 1.

אני מציע לקחת פסק זמן, לאטום חלונות, לפרוש וילונות, לעמעם אורות, ובתכלס להמעיט בתשומת לב שאיננה קשורה להאזנה נטו, לנטרל. או אז להפעיל את הפלטפורמה המתאימה, להגביר ולכוון את המחוונים, באס, סאב, ווטאבר, מידי, כל הפונקציות שיש לכם במגבר, להתכוונן ולרבוץ ולהאזין, אפשר גם לעיין בטקסטים של השירים, רצוי מאוד.

פרסומת

רועי יחגוג את השקת האלבום הטרי במופע שיתקיים בתאריך 24 בפברואר במועדון האזור, כאן איוונט.

 

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
Close