הביטוי האנגלי “Storyteller” הוא איכשהו הולם יותר את האמן הוותיק רובין היצ'קוק מהביטוי העברי המקביל "מספר סיפורים". כי היצ'קוק, שחזר אלינו לתת הופעה כפולה יום אחרי יום במרתף הקטן ברחוב לבונטין 7, הוא באמת סוג של אגדת קאלט מהלכת עוד בחייו.
מה הופך אמן כמו היצ'קוק לכזה מרתק שלוכד את העיניים והלב של הקהל (שהריע לו בסוף כל שיר ובעיקר בסוף ההופעה) ? חייבים להודות שיש משהו מושך ומהפנט בקול של היצ'קוק שמזכיר איזו עירבוביה של סיד בארט (המשפיע העיקרי), דיוויד בואי וג'ון לנון. אבל לא רק זה, יש משהו שהוא גם מעבר לטכניקת הנגינה אשר מהשורה הראשונה בה ישבתי נראתה די פשוטה על הגיטרה האקוסטית שהוא השתמש בה להופעה השנייה שהגעתי אליה בערב ראשון. זה בעצם סוג של תדר פנימי שהוא מוציא אותו החוצה דרך השירים הרבים בקריירה בת ה-40 שנה שלו, זה תדר שלא ניתן לחיקוי, ככה חשבתי לעצמי תוך כדי ההופעה בת השעה וחצי שהיצ'קוק נתן לנו.
את החימום להופעה סיפק לנו רם אוריון שהבטיח לנו שהוא "ינסה עלינו פורמט חדש…זאת לא הופעה אקוסטית, זו הופעה קלאסית" כשהוא התכוון בעצם לסוג הגיטרה שהוא החזיק תוך שהוא מסביר לנו שהוא דוגל בגישה שעל גיטרה קלאסית "לא צריך ואסור לנגן עם מפרט", אבל הוא חייב את המפרט בגלל פצע באצבע. אוריון סיפק לנו ביצועים אקוסטיים של שירים ציניים וסרקסטיים מהרפרטואר הרחב שלו: הוא התחיל עם ביצוע נמרץ וחזק של "תופסת", המשיך עם "מהמ" ו-"השליח". אוריון שר ומעביר יפה את השירים האלה מהרפרטואר הרחב שלו בצורה המופשטת שלהם גם בלי הרכב. "כמו הרבה שירים בסט הזה וגם בסט שיבוא אחרי, כחוט השני עובר נושא המוות" הוא אומר לפני שהוא עובר לשיר הבא "מוות" שמי ששומע אותו – אני מניח שאוריון שר פה על פרידה קשה שהייתה לו מבחורה – מבין שסבל ומכות שחוטפים בחיים הן כנראה מקור השראה לא רק לרובין היצ'קוק אלא גם לרם אוריון. "אהובתי בת החלוף" ו-"השלמה" ממשיכים את הקו הזה.לאחר מכן הוא ביצע את Different Girl וב-"אינסוף" אוריון ממש צעק מדם ליבו את הפזמון לקהל ("ים ודמעות על המיטה עד שאהיה איתה מוגן, מוגן"). "חיוך קטן" סגר את מופע החימום של אוריון. טוב, אוריון הוא ביצועיסט וגיטריסט מעולה ותמיד כייף לראות אותו על הבמה עם הרכב או בלי הרכב. בהחלט חימום הולם.
כמה דקות הפסקה והיצ'קוק עולה לבמה וללא שהיות פותח ב-The Abyss. אם אוריון דיבר בשירי מופע החימום שלו על כאב שנובע בעיקר מפרידה ורצון לאהבה אז היצ'קוק בכלל רואה עוד יותר שחורות בשירים שלו והצורה שהוא מבטא את ההברות של השירים מוסיפה לאפקט הדרמטי של השיר, להלן כמה שורות מהשיר:
In the abyss
You can feel
The pressure on your skin
From the tip of your heel
הקהל מריע, היצ'קוק אומר לנו שלום ועובר ישר ל-Queen of Eyes שבמקור שייך ל-The Soft Boys, הרכב הקאלט שממנו צמח היצ'קוק לפני שפצח בקריירת הסולו העניפה שלו. I Often Dream of Trains המקסים מאלבום הבכורה שלו שבא אחריו מדגיש לא רק את כושר הדמיון הרחב של היצ'קוק אלא גם את הדמיון שלו לסיד בארט גם בשירה וגם בהשראה.
בין השירים היצ'קוק מריץ כל מיני בדיחות, הוא סוג של סטנדאפיסט, כשהוא מספר סיפורים מהיסטוריה שלו, בין השאר מהעבודה שלו בקיבוץ. הוא עובר לבצע את Light Blue Afternoon מהאלבום "הנורווגי" שלו מ- 2011 "Tromøo, Kaptein" . לפני השיר הבא “This is David Bowie Trying To Be John Lennon Trying To Be Buddy Holly” הוא מתבדח לפני שהוא עובר ל- Adventure Rocket Ship שנוטה לצד הפריק פולקי שאותו הוא נאלץ לסיים קצת מוקדם מהצפוי כשהוא "חוטף" רעש סטטי חזק מהחיבור להגברה. הוא ממשיך לספר עוד בדיחה ארוכה שעירבה ינשוף ועכבר…הוא מרכיב על עצמו מתקן למפוחית לפני שהוא עובר ל-No, I Don’t Remember Guildford שבמקור יצא ב-1998. זה הצד היותר קאנטרי בוב דילני שבו.
היצ'קוק הוא אמן רב תחומי, שייך גם לנאו פסיכדליה, גם לפולק-רוק, גם קאנטרי, גם פופי ובאמת אין טעם לנסות למסגר אותו להגדרה או ז'אנר מסויים. “A Lot of my songs are about an old friend of mine who went crazy & I didn’t, & that’s why I’m quite jealous of her…so it’s a sort of concealed love song" הוא מספר לנו לפני שהוא עובר לבלדה Sally Was A Legend.
אחרי זה הוא עובר לשיר NY Dolls שאותו הוא הקדיש לנגן הבס של הניו יורק דולס ארתור קיין. Glass Hotel ו-Saturday Groovers אשר סגרו את הסט האקוסטי המרחף הזה ששאב אותנו למקומות אחרים לפני שהיצ'קוק שינה פוזיציה על הבמה ועבר לפסנתר שגם עליו הוא ניגן שלושה שירים באותה תשוקה ומחוייבות לקהל היצ'קוקית.
חזרה לאקוסטית, הוא סיים את ההופעה ב-Cynthia Mask, Be Still, I’m a Willow , איפשהו לקראת הסוף הוא הפליא לנגן בגיטרה בצורה מזרחית כזו שהיא נשמעה כמו חצי סיטאר. הוא ירד מהבמה וחזר לנגן את My Favourite Buildings "שביקש ממני לנגן בחור שיושב ליד מישהי". צריך להעריך את היצ'קוק שמצליח לרתק קהל למשך הופעה שלמה של שעה וחצי על גיטרה אקוסטית ופסנתר, כי כשמבצעים חומרים כאלה אז אי אפשר לחפף: על גיטרה אקוסטית אתה חשוף לגמרי לקהל, זה רק אתה והלחנים שלך מול הקהל. Queen Elvis סגר את שלישיית ההדרנים של ההופעה.
זהו, נגמרה ההופעה, היצ'קוק עוד הספיק לחתום על התקליטים שנמכרו בכניסה למעריצים. הוא לא מופיע פה כל יום, שווה לתפוס הופעה שלו שהוא כבר פה.
קטעי וידאו מהמופע
