עד לפני שנת 1990, אמנם היה רוק בישראל, אבל כל מה שקשור לבריט-פופ-רוק של סצינת הפאנק והאלטרנטיב, היה בגדר מוקצה, כפי שאבותינו היו נוהגים לומר.
את תקרת הזכוכית הזו פרצו אז רמי פורטיס וברי סחרוף עם "סיפורים מהקופסא" ו-"1900?", שהכניס את האלטרנטיב אל המיינסטרים ובכך סלל למעשה את הדרך לתור הזהב של להקות "הרוקXן".
בין הסנוניות הראשונות מהלהקות הללו, היו אלו חברי להקת "איפה הילד?" שעם אלבום בכורה האפי "זמן סוכר", הם הקפיצו את תחנות הרדיו וגרמו Sugar Rush למאזינים.
בכך, הביאו למעשה בשורה חדשה של חגיגת פאנק רוק אלטרנטיבי למוזיקה הישראלית, דבר שיהפוך לסטנדרטי עם גל להקות נוספות שיבואו באותה תקופה, כמו זקני צפת, מופע הארנבות של ד"ר קספר, ירמי קפלן והפרחים וכיוצא בזה.
אם יש משהו מיוחד בהופעה שהייתה אמש באמפי-שוני, מלבד היותו VENUE קלאסי להופעות, זו סגירת המעגל המטורפת שהייתה לאיפה הילד עם האגדה החיה ברי סחרוף. אז לא עוד הרבה זמן נגיע גם לזה….מבטיח!
האורות כבים ועד שהילדים מגיעים, הופתענו שנוגן ברקע Nice 'N Sleazy של ה-Stranglers. כבר על ההתחלה היה הומאז' לאחת מלהקות הפאנק-רוק הכי אהובות בסצינה לפני עידן המיינסטרים שלהם עם Golden Brown ו-Always The Sun.
ואז…
חמי רודנר, אסף שריג, אופיר בר-עמי ואסף מרוז עולים לבמה ומזריקים לנו זמן סוכר עם "אחד אלוהים", שהיה למעשה השיר הראשון שהם הוציאו ב-1990 לפני אותו אלבום בכורה מופתי. ייתכן והייתה פה אמירה מחאתית לשים את זה כסיפתח בועט למופע, מכיוון שזה מספר על הקשר בין פוליטיקה, דת ומציאות בלתי אפשרית בישראל.
ה-SUGAR RUSH ממשיך לבעוט עוד בדמינו ומעיף אותנו למעלה כי "השמיים הגבול". ההקפצה השכונתית שהייתה בשוני התאימה לכולם, אפילו לאלו שבאו בלי בני/בנות זוג או חברים כי כמו שנאמר בשיר "להיות לבד בעצם זה לא כל כך נורא".
מבצעים את "מתוך התחתונים" מהאלבום ה-2 של הלהקה "שדים", ומשם סוטים אל הלהיט הגדול הראשון שיצא מ"זמן סוכר" וכמובן אני מדבר על "מה שעובר עלי", להיט שיברון הלב הצעקני, שהפך להמנון נעורים גם אחרי יותר מ-25 שנים שנוגן נון-סטופ ברדיו עם קליפ בלתי-נשכח שצולם על גגות תל-אביב.
הלהיט הזה כמו יין, משתבח עם השנים ובוצע בצורה מדוייקת ומלהיבה בלייב במיוחד עם צרחות ה"עליייי" של חמי, בדרגה שהיא יותר ממה שהיינו רגילים לשמוע מהאלבום המקורי.
לא סתם הקהל הספיק להיכנס לשירה של חמי רודנר כשהם משלימים את הבית של "אני לבד עכשיו ושיכור במיטה, לא משקה ת'עציצים בועט בחתולה"
(ולא ילדים…לא לבעוט בחתולים. הם מקסימים ומצחיקים ויש הוכחות ברשת).
חמי מודה ש"מה שעובר עלי" עדיין עושה לו צמרמורות בזכות הקהל הנאמן שממשיך בדרך קבע להגיע להופעות של "איפה הילד?".
ומשם, היה צריך להוריד קצת את כמות הסוכר. אי לכך ובהתאם לזאת, אסף שריג הביא מאלבום הבכורה את המלודיה ממסיבת התה של עליזה. כאן ניכרת ההשפעה של המוזיקה הפסיכידלית של הסיסקטיז על הלהקה ובמיוחד מהביטלס. על אף שזה לא מהלהיטים הכבדים של הילדים, עדיין זו פנינה שבלעדיה "זמן סוכר" לא יכל להיות אגדי כמו שהוא.
אחרי שירד הסוכר, כמובן צריך להחזיר אותו אבל מאיזה כיוון? זה תלוי מ"איפה הרוח" שנשבה אלינו מקצב הבריט-פופ סטייל הקיור. משם הרוח מקפיצה אותנו אחרי כמעט 25 שנים היישר אל 2017. ממנו הם ניגנו את השיר "היא אוהבת" ברוח הביטלס. הלהיט המתקתק הזה גרם לזוגות שבקהל להתחבק ולהיות כאחד בחשיכה. זה לקוח מסוג אחר של סוכר שבדיוק התאים לאווירה, האלבום "מתוק בחשיכה". הקלישאה נכונה ואי אפשר בלעדיה, כי "כולם רוצים חבר", פנינת רוקנרול שהייתה באלבום האוסף "מישהו שומע אותי" לפני קצת יותר מ-20 שנה.
עוד מנה מתוקה מגיעה והפעם עבור "העצב שלה" כי צריך משהו מנחם עבור שבורת הלב. בלדה מקסימה ומקפיצה שמוסיפה המון רגש ו-Grace ל"זמן סוכר".
אבל אחרי האוכל המנחם, חמי והילדים מחליטים להוציא את ה"שדים הירוקים" מתוך הבקבוק של האלבום "שדים" ואלו גרמו לחמי ולקהל לזוז מהמקום ולצרוח לשאגות הפזמון.
ממשיכים עם ה"שדים" דווקא לשיר המלודי "אהובה הקטנה" שאין אחד או אחת שהזדהו עם הבדידות. ללהיט המקסים הזה אחראי אופיר בר-עמי שביצע אותו בדיוק כמו בטעם של פעם.
אחרי שאגרנו אנרגיות עם כל השדים והסוכרים, לוקחים את הפקלאות לעוד 2 טראקים מתוך "מסעותי עם עצמי" שהפיק להם יובל בנאי בשנת 1995.
הראשון היה "זוהי סדום", שיר מלנכולי שמדבר על בריחה מתוך עולם של הבלים. היה גם רגע משעשע שקרה אחרי, שבו חמי הודה שבפעם הראשונה בחיים הוא משתמש במגבת זיעה כמו שהרבה זמרים עושים את זה באמפי השוני-ם (משחק מילים קטן) והייתה מעריצה מהשורה הראשונה שביקשה את המגבת למזכרת וחמי השיב לה "את לא רוצה, תאמיני לי, לא כדאי לך".
הטראק השני היה "הביאו את הסתיו" שהיה ללהיט מתוך אותו אלבום ולבקשתו של חמי, הקהל אכן נתן בראש בפזמון ובכך הפיח רוח חיים חדשה באותו להיט שנשכח מאיתנו תקופה ארוכה.
עכשיו בדיוק בשורות אלו שאתם קוראים, מגיע הרגע שכנראה חיכיתם לו יותר מכל. חמי מכריז על הוספה של שחקן חיזוק נוסף לגיטרה ומזמין לבמה את ברי סחרוף לשיתוף פעולה ראשוני וייחודי אי פעם בינו לבין הלהקה. עכשיו…בינינו…זה לא נחשב הופעה של ברי בלי "עיר של קיץ" גם אם זה הופעת אורח. באופן מפתיע, "איפה הילד?" משתלבים היטב בהרמוניה בנגינה עם ברי כאילו הם עבדו ביחד מאז ומתמיד.
למעשה זוהי סגירת מעגל מרגשת ומטורפת, מכיוון שהאב הרוחני של להקות הרוקXן, פרץ ביחד עם פורטיס את הדרך עבורן ובפעם הראשונה הוא משתף פעולה עם להקה מדור ההמשך.
חמי מודה לקהל על העוצמות הרוחניות שיש בשוני וגם לסלע הקיום שלהם, המתופף אסף מרוז, שנותן את האות ללהיט הבא של הלהקה מתוך האלבום ה-4 "איפה הילד?" משנת 1996, "רק בשביל לקבל חיבוק".
בבלדה הזו, שגם הפעם גרמה לזוגות להתחבק, זה הרגיש שלמרות שהילדים כתבו אולי את אחד השירים הכי יפים שלהם עד כה, היה זה גם תפור בול על ברי סחרוף, אם היה וכאשר הוא היה עולה עם השיר הזה בהופעה שלו.
כמובן שברי גם דאג להביא מהבית את הניצוצות, שעשו אווירה מחשמלת לאותו המנון רוק ישראלי קלאסי וחמי משתלב בצורה הרמונית עימו, כאילו זה לא היה שיר של פורטיסחרוף.
נכון? נכון שחיכיתם לרגע השיא של ההופעה כמיטב המסורת?
אז הנה קיבלתם…"לבן בחלום שחור"! , אותו להיט אלמותי מתוך "שדים". ברי פותח עם "עמוק עמוק…עמוק" וחמי משלים אותו בפזמון ההמנוני "אם תרצי לחזור….לבן בחלום שחור", כשהניצוצות מהשיר הקודם נשארו והקהל לא שר…ש א ג את המילים!
ללא ספק, היה זה ביצוע מושלם של ברי ו"איפה הילד?", שלדעתי צריך להיות משוחרר כסינגל וקליפ משותף לרגל 25 שנים לשיר שנכנס לפנתיאון ובצדק.
את השאגות והצרחות שומרים לעוד להיט פסיכי. כמה פסיכי? תלוי עד "כמה יוסי" שקיבל טוויסט מעניין עם קצב הפאנק-רוק של איפה הילד. השיר המתאר את ילדותו של ברי סחרוף בשכונת "רמת יוסף" בבת-ים מספר על הרבה ניגודים שקרו אך האנרגיות וההתלהבות, החזירה את כולנו לילדות. באמת היה רק חסר "גשם של גוגואים".
ואז…חמי מודה לחברי הלהקה ולאבא הרוחני…ברי, והאנרגיות המטורפות ממקודם עוברות ל-הלהיט בה' הידיעה ובט' סופית, של איפה הילד "מישהו שומע אותי"…ותאמינו לי…שמעו! גם את הקהל וגם את חמי שצרח "אותייייי".
השילוב שלהם עם ברי צריך להיות יותר מחד-פעמי, כי האחרון הוסיף מאוד לפזמון בזכות קול הבס שלו כשחמי צועק לקהל שימשיכו לתת בראש. וזהו…למעשה זה סימן את סוף המופע
(אזהרת ספויילר: לפני ההדרן כמובן).
כמובן שכולם יורדים מהבמה, ברי נפרד מאיתנו, ואחרי דקה, "איפה הילד?" באים לתת בראש בחזרה. חמי מודה לקהל שנתנו ללהקה חוויה בלתי נשכחת ולצוות שמלווה אותו. וכמו בשורה המפורסמת "אהבת אמת כמו בסמים תיפול" (אגב…אסור סמים ילדים) כך הקהל נפל חזק בשבי הלהקה ומחזיר מכל הלב בפזמון "נפלת חזק".
וכצפוי כמו בכל דבר, זהו סופו של הדרן ובזכות מה שהיה מקודם, "איפה הילד?" העיפו עם הרבה טירוף את הקהל ישר למעלה… כמעט עד ל"אמריקה", שנתן סיום כמו שצריך למופע פאנק-רוק אלטרנטיבי. הילדים קופצים רוקדים, מזיעים ונותנים את הנשמה עד הטיפה האחרונה. ואז חמי נפרד "בנימה אופטימית זו" של: That's all Ayuni, That was Shuni.
לסיום, זוהי הייתה הופעת רוקXן קלאסית שכללה מסעות, שדים ולא מעט מתוק כי גם אחרי יותר מ-25 שנים שהם איתנו, אם תגידו שהייתם בהופעה של "איפה הילד?" ויגיבו בתמיהה, אתם יכולים להגיד בלב שקט, ש"הילד" ישנו , חי ובועט עם הרבה סוכר!
קטעי וידאו מהמופע
