רועי פרייליך כבר שם ותיק בתעשיית המוזיקה, ההתחלה הייתה לפני 15 שנים כאשר רועי החל לאסוף חומרים לאלבום הראשון ובמקומו התגבש ההרכב "נערות ריינס", וגם כמה להיטים כמו "יום ראשון", "בית אחרון" ו-"הילוך איטי".
לאחר העבודה על האלבום השני של "נערות ריינס" עם המפיק אבי (אביחי) טוכמן החל פרייליך לעבוד על פרויקט סולו מה שבסוף התגבש לאלבום "מעלה עשן" מ-2014 ואחריו אלבום שני ב-2018 – "הריגוש בנפילה", הפעם כבר עם ההרכב חדש – "המתוקים רצח" (אבי טוכמן – בס, ניר שלמה – גיטרות, דני עבר הדני – קלידים וגדי פטר – תופים).
המוזיקה של רועי פרייליך הייתה תמיד עטופה בריח נוסטלגי ואם נתמקד בתקופת זמן מסוימת זה יהיה משהו באזור שנות השבעים של האלף האחרון ויותר במדויק – הדיסקו של שנות השבעים ותחילת האלקטרו אייטיז עם הרבה חספוס שמגיע מכיוונו של הרוק, כל זה עטוף בניחוח מאוד ישראלי, אולי בגלל שכל השירים בעברית ואולי בגלל קולו הייחודי של רועי פרייליך והדגשות דרמתיות בסגנון השירה.
ואנחנו כבר באפריל 2019, סינגל חדש – "גומי" וה-הכי גרובי שיצא לפרייליך, יש גם קליפ שמלווה את הסינגל, תיאטרון בובות של פעם שהיינו מצלמים עם המצלמות וידאו, רטרו אז עד הסוף, ובשביל לסגור את העסקה גם הופעה במקום ה-הכי רטרו בתל אביב – הפאסז', זה שפעם בשנות השישים הייתה אופנה כזאת לבנות מתחמי חנויות תת קרקעיים (קריפי) ובשנות האלפיים הפכו להיות דאנס ברים שיקים עם קונספט נוסטלגי מכוון (כך גם הכולי עלמא ובית רומנו).
עשר וחצי בלילה, אנחנו נכנסים לאווירה, בירה מכבי 7.9 מהחבית ומוזיקה אלקטרונית ממלאת את החללים הרבים של הפסאז', אחת עשרה כבר מתחילים, 15 שירים להערב, שיר פתיחה "ליאור" ואחריו כבר ישר נזרקים קדימה עם "הלילה היא תרקוד" הלהיט הגדול מאלבום הסולו הראשון של פרייליך, מנגינה אופטימית וקליטה בסגנון שיכל לנצח בקלות בתחרויות הקדם אירוויזיון שלנו בשנות השבעים, אבל ספק אם היה עובר את שלב המיונים אם מישהו היה מתמקד במילים, זה לא שיר על בחור שכובש את רחבת הריקודים אלא כזה שרק מנסה אבל מצליח לזוז בצעדים כלליים בלבד, רחוק מלהרשים את אותה האחת, "אז אולי הלילה היא תרקוד איתי", הסיכויים לא גבוהים והפשרה היא כמו תמיד לחזור הביתה לבחורה על המרקע.
אבל ככה זה עם רועי פרייליך, האריזה אולי משדרת אופטימיות אבל שמעמיקים מגלים שהמעטפת החיצונית היא לרוב רק מסווה לתסכול או חוסר הצלחה ואם עולה הצורך ללכלך את הידיים ולהיות קצת יותר בוטים אז יש גם מסרים מיניים גלויים יותר או פחות, השיר החדש "גומי" ממשיך את הקו – "זמן, כמו גומי, מתמתח, נקרע, זמן, אל תקומי, שימי קרח, מיד". האופטימיות המכוונת הכלל ממלכתית של ימי הערוץ הראשון עומד למבחן מחדש.
וכאן המקום לעצור ולציין את השילוב המוצלח בין אבי טוכמן לרועי פרייליך, זה שכבר התחיל עוד באלבום השני של הנערות וממשיך מאלבום לאלבום להתהוות למוצר מהוקצע ומוגדר היטב, הקריצה הנוסטלגית תמיד שם ותמיד עם התכתבות מחודשת עכשווית, פרייליך מביא את המילים והלחנים וטוכמן מעבד מוזיקלית בין דיסקו לפוסט רוק, שני ז'אנרים שכמעט בלתי אפשרי לחברם ביחד.
חזרנו לבמה המרובעת של הפסאז', שעה של הופעה מרוכזת, כמעט בלי דברי קישור (וחבל), אבל במקומם אנחנו מקבלים נטו מוזיקה ויש לא מעט שירים שצריך להספיק, "אחד מהשניים", "זאב זאב" הדרמטי, "סערה חשמלית" וגם שני הלהיטים של נערות ריינס "יום ראשון" ו-"הילוך איטי" שמוקמו להם יחדיו לקראת סופה של ההופעה. להדרן ולשיר אחרון סגרנו עם "אהבה שקטה", השיר של להקת תמוז קיבל כאן אינטרפרטציה אפילו סוערת יותר מזו של שלום חנוך (להבדיל כמובן מהלחן המאוחר יותר והסופר חביב של זילבר) רק שאולי החלל התת קרקעי של הפסאז' התקשה מלהכיל את ריבוי הדיסטורשנים ובלע אפילו את קולו הדומיננטי של פרייליך, היינו שמחים שהקאבר של הערב יתחלף ב"את לא" (במקור של החברים של נאטשה) שאצל פרייליך – טוכמן החזיר אותי בבת אחת לימים הזוהרים של דיויד ביירן וה-talking heads.
וידאו
