נשים, פסנתרים
המופע של מארינה מקסימיליאן בפסטיבל הפסנתר, אורחת – קרן פלס, חמישי, 25.10.2018 אולם רקנאטי במוזיאון תל אביב, חמישי, 25.10.2018, נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.
לפני שמונה חודשים בדיוק פגשתי את מארינה מקסימיליאן כאן, באודיטוריום ע"ש רקנאטי במוזיאון תל אביב לאמנות, אז היא השיקה את המופע החדש שלה, מעין תחילתה של דרך חדשה ישנה, אני ארשה לעצמי לגזור מאותה פגישה כמה קטעי רשמים ואתפור אותם לכאן, סוג של חוויה מתמשכת שתיאורה נותר הולם ותואם כמו יד לכפפה…
אשה מול פסנתר, מחזה קלאסי, לדידי הפסנתר הוא כמו אריה, זה מלך החיות וזה מלך כלי הנגינה, הכלי הכי עשיר בצבעיו ובצליליו, אשה ופסנתר…
את מארינה מקסימיליאן פגשתי על הבמה בהזדמנויות שונות, החל ממופע לצידם של הליירז ששימשו לצד החומרים המקוריים שלהם גם כהרכב המלווה של מארינה, עובר למופע סולו על פסנתר בכיכר בין תאטרון הבימה להיכל התרבות, כאחת המשתתפות בהרכב של עופר מאירי, יחד עם תמיד מוסקט כ"לא כוחות" בפסטיבל של התדר, עם הפסנתרנים הגדולים במופע הקלאסי שבעה פסנתרים ועוד ועוד, ניתן לומר שיש לי שעות פסנתר ומופע לא מבוטלות מול מרינה.
ומכאן והלאה – אמש הייתה זו חוויה של מפגש עם מכרה ותיקה, כאשר מארינה פתחה את המופע שלה כשהיא יושבת מול הפסנתר, המשודרג במקלדת דיגיטלית מעליו ואורגן חשמלי נוסף מצידו, רעמת שיער זוהר בבלונד שופעת מעל ראשה וידייה חשופות לכל אורכן כשהיא לובשת חליפת מכנסיים שחורה בביצוע לשיר I Trust משוחררת מיד כשהיא כל כולה בתוך היצירה, הנגינה והשירה במאה ועשרים אחוז אם לא מעבר לכך, מבהירה באחת מי היא השולטת כאן על הבמה, מי האמנית היוצרת שהקהל בא כדי לחוות את הופעתה (סולד אאוט וערימות של חבר'ה על המדרגות), מי היא האמנית הנכונה כדי להביא את הפן הנשי ביצירה וביצוע במסגרת פסטיבל המוקדש לפסנתרים. אותו פסנתר כאמור איננו כלי בודד במערכה על תשומת הלב של הקהל, כמה מטרים ממנו מצוי במרכז הבמה מיקסר דיגיטלי, מקלדת מידי נוספת עשירת אפקטים, גם בצידה השני של הבמה ממוקמת עמדת נגינה נוספת עם עיצוב סמי חללי עם כלי שאמור לעוות את הקול, היא קוראת לו רוג'ר, ריצ'רד ושאר שמות גבריים כאילו ומדובר באיש אמיתי או לפחות יומנואיד בדיוני, האמת שזהו אחת משכלולי הטכנולוגיה שנותנים תחושות אחרות לחלוטין.
מארינה מגישה משיריה בשלל ביצועים מצויינים כתמיד, המופע הופך לחוויה אדיו ויזואלית מצויינת עתירה ברגש, קצב, צלילים ואורות, כל זאת כעין קדימון לבאות, אמצעיתו של המופע, זמן הביקור והאירוח.
כעת מצטרפת אל מארינה דיוה נוספת, קרן פלס, אף היא מהנשים הללו שקלידי הפסנתר הם חלק בלתי נפרד מההמשך של אצבעותיהן, זמרת מלחינה ופזמונאית אהובה. המפגש הנשי הזה על הבמה, וכאן בקטע גברי שובינסטי לחלוטין אומר כי מעבר לחוויה בהאזנה וצפייה בשתי דיות מוזיקליות מהטובות על במה אחת, יש לנו כאן מפגש חצי דודתי הכולל סיפורים על גבי סיפורים, הערות ואנקדוטות שהופכים לרגע את המופע למעין שעת קפה פולנית נוסח שנות השישים במאה שעברה, חסרה רק עוגת לייקח וספל חרסינה עם ידית…
אבל כשאני יוצא לרגע מהאסוציאציות אני נתקל בשתי יוצרות מוכשרות שמצליחות להופיע ביחד באופן מושלם, לחבר את שני החלקים לכדי שלם אחד, נותנות לקהל את האפשרות להתמוגג מרגעים בלתי חוזרים, הרבה ידישקייט היה כאן, לטובה דווקא, במיוחד הרגעים הללו כאשר מארינה על הפסנתר מחד וקרן על האקורדיון מנגד, או אותו רגע ששתיהן מנגנות בארבע ידיים על מקלדת אחת עם צמד מיקרופונים, חויה.
המופע, איך לא מגיע לסופו עם ביצוע חוזר מבחינתי לשיר של סקרימינג ג'י הוקינס שנכתב במקור לסוגת הבלוז אי שם בשנות החמישים של המאה הקודמת ומאז עבר בידיהם ובגרונם של כמה מהטובים באמני המוזיקה על שלל גווניה – I Put a Spell on You , הפרשנות והביצוע של מארינה עושים אותו שוב למשהו אחר, שונה, איכותי, מרגש ומרתק יותר. תודה
וידאו
תגובה אחת