לסוס יש שם

המופע הראשון של להקת אמריקה באמפיתאטרון בקיסריה, שלישי, 09.10.2018, מופע פותח – גבע אלון. נכח צילם, פיזם ומדווח – יובל אראל.

אמריקה בקיסריה. צילום יובל אראל

שנות השבעים, בין הצלילים של ג'ימס מארשל הנדריקס, האמהות והאבות בחוף המערבי של ארצות הברית מחד לבין תחילתה של תקופת הרוק המתקדם באנגליה, שלושה סטודנטים צעירים, שהוריהם משרתים באחד מבסיסי הצבא האמריקאי באי הבריטי, מקימים הרכב מוזיקה הנע על הרווח בין הפולק האקוסטי לבין הרוק החשמלי, הם מתהדרים בשם הכי מבטיח – אמריקה, ויוצרים להיטי זהב שהופכים לנכס צאן ברזל בעולם המוזיקה מני אז ועד היום – " a horse with no name", " Tin Man", " Sister Golden Hair", " Ventura Highway" ועוד.

זה לקח קרוב לחמישים שנה עד שההרכב הזה הגיע לישראל, שוקי וייס וכרמי וורטמן אחראים לכך, שאמש, היציעים כמו גם קדמת הבמה של האמפיתאטרון הרומאי בקיסריה העתיקה היו מלאים עד אפס מקום בקהל מגוון שגיליו נעו בין עשרות רבות של שנים לבין צעירים בשנות העשרים, הגיעו כדי להגשים חלום ילדות ולראות במו עיניהם את אלו שיצרו את אותם להיטי זהב נימוחים ומתרפקים.

בשעה שמונה וחצי עולה על הבמה האחד והיחיד, המוזיקאי הישראלי היחיד שמפתח הצלילים והיצירה שלו הם סוג של המשך ישיר וטבעי לשיריהם של האמריקאים – גבע אלון, אמן הרוק פולק הישראלי שהגיש במשך מחצית השעה את הטובים שבשיריו, הן מאלבומיו הישנים בשפה האנגלית והן מאלבומו האחרון שכל כולו עברית טהורה וצלולה, גבע והגיטרה האקוסטית הגדולה היוו פתיח מצוין כמעדן דליקטס לקראת המופע, תענוג עילאי ניתן לומר, בבחינתי היה זה אחד הרגעים המבטיחים יותר במופע.

שעה לאחר מכן, כאשר מאחורי הבמה הגדולה מוקרן הלוגו המוכר מעטיפות האלבומים של להקת אמריקה, עולים שלשת נגנים צעירים המלווים את הצמד שנותר מהשלישייה המקורית, הלו הם גרי באקלי ודיואי באנל, האוחזים בגיטרות אקוסטיות בעלות נפח, לבושים באופן תואם בגווני כחול כהה, לבן ותכלת, ופותחים מיד עם אחד מהלהיטים המוכרים של הלהקה "איש הפח" כשהם סוחפים במיידי תשואות מהקהל שהגיע במיוחד כדי לחוות את הביצועים של להיטים עליהם גדל.

במהלך המופע שילבו גרי ודיואי שורה ארוכה של להיטי פולק ורוק כשהם נעים בין הרוך האקוסטי לבין הדיסטורשן המחוספס שהביאו נגניהם תוך כדי הפסקות קצרצרות רק כדי לספר אנקדוטה או לתת הסבר לגבי שיר זה או אחר. את הביצוע על הבמה מלווה וי ארט מרשים הכולל בחלק מהשירים את הקליפים המקוריים משנות השבעים או קטעי וידאו תיעודיים אחרים המבקשים ממך כצופה להשוות את מרחק השנים ולהבין ששני ה"קשישים" הללו שמולך בקדמת הבמה הם אותם צעירים ארוכי שיער ולהיווכח שמלבד הזמן והשינוי הטבעי במראה הפיזי, הקולות נותרו צלולים ונימוחים כתמיד.

מבחינתי היה זה אחד הלילות היותר טובים שבהגשמת חלומות כנער מתבגר המאזין לאותם שירי פולק מלודיים וכעת הם מבוצעים בידי יוצריהם בשר ודם על הבמה ממולי, הקולות נותרו עודם צלולים כאז, הערב הם חוזרים שוב לבמה בקיסריה, תבדקו כאן אם נותרו כרטיסים או שמישו מוכר ברגע האחרון…

לחצו לצפייה בגלרייה המלאה

הצלילים: ההדרן – סוס ללא שם, הקלטה אישית

הוידאו, צילום כרמי וורטמן, המפיק

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s