להקת הפרוג מטאל, Dream Theater, חוזרת לישראל במסגרת סבב הופעות היסטורי Images, Words and Beyond לציון 25 שנים לאלבומה המיתולוגי – Images and Words. מבקר הבית אדר אבישר חווה את המופע ומביא את הרשמים והתובנות, חמישי, 12.10.2017. צילום – לאה אבישר.
פרולוג:
לאחרונה אני שומע הרבה הערות בנוסח, "למה יש לכם סולו גיטרה בקטעים שהקלטתם", או "מי עושה כיום שירים של 6 דקות אתם חייבים לקצר", או "סולו הפסנתר מהמם אבל זה מאד אנאכרוניסטי". אני שומע את ההערות האלה לאו דווק'א מבנות גילן של חברותיהן של בנותי, אלא גם ובעיקר מבני דורי, שגדלו על הנדריקס, בלקמור, גילמור וחיים רומנו.
תרבות ה YouTube- וה-MTV , כאילו והשתלטה על התודעה שלנו – הופכת כל מה שמצריך מעט מחשבה אינטלקטואלית למאוס ו"אנאכרוניסטי". הוידאו הרג את כוכב הרדיו בשנות ה -80 ובריטני ספירס הרגה את קלפטון בשנות האלפיים – (קלפטון בעצמו הכריז בראיון לא מזמן שעידן הגיטרה מת ועבר מן העולם).
כוח השכנוע של FAKE NEWS הזה שמצייר את העולם כמקום שרק להיטים של אקורד אחד, רצוי תו אחד, עם מילים מטומטמות שהמוסיקה שלו היא לא יותר מלחיצת כפתור במחשב, ראויים להצלחה, כה גדול עד שמרבית האנשים נוטים לחשוב שזו אכן המציאות. שכל מי שמנסה להתעמק בתמלילים, בוירטואוזיות מוסיקאלית ובמעט תחכום, מעבר לאקורד מאז'ורי אחד (רצוי מי מאז'ור) ראוי לסקילה בככר העיר.
ואז הגיעו Dream Theater והוכיחו שאפשר אחרת, שאפשר לנגן יצירה שלמה המשתרעת על כמעט 50 דקות נטו עם מעברים מוסיקליים מתוחכמים, טקסטים נוקבים, ואפילו… רחמנא ליצלן…. סולו תופים.
אתה עומד באולם מלא מפה לפה, מביט בקהל הרב-גוני שממלא עד אפס מקום את האנגר האדיר הזה, ומבין שמשהו בתפיסת העולם המעוותת שמנסים למכור לך לא מדויק! או כפי שתיאר זאת באוזני סולן הלהקה, ג'יימס לה-ברי, בראיון בלעדי שהתפרסם מעל דפי הבלוג הזה לפני מספר שבועות: "אם כל זה נכון, והעולם השתנה, איך תסביר את העובדה שמכרנו 16 מיליון עותקים מהאלבום שלנו, וזאת בעידן של "הורדות" ? שכל מסע ההופעות העולמי שלנו שבו אנחנו מופיעים ערב ערב בפני אצטדיונים ואולמות ענק מכור מראש ? כנראה שיש עדין רוב בעולם שמחפש מוסיקה איכותית, אתגר אינטלקטואלי לנשמה ושרואה במוסיקה צורת ביטוי אינטלקטואלית".
לה-ברי, יותר מצדק – Dream Theater איננה לבד. במקביל להתחזקות המאסיווית של תרבויות האינסטנט מוסיקה והיוטיוב, הולכות ומתחזקות להקות כ Spocks Beardאו Flower Kings ועוד, לצד מעמדם הקבוע של אומנים כדייויד גילמור, דיפ פרפל, בלק סאבאת' שממשיכים ליצור, למלא אצטדיונים ואפילו… למכור אלבומים.
הביקורת:
הרעיון של ביצוע אלבום שלם שנכתב לפני 25 שנה הוא רעיון גאוני. המחווה הזו נותנת אפשרות למעריצים המושבעים של אומן "לחזור" ולהתעמק באותם יסודות שגרמו להרכב להתפרסם ולגלות פרטים שלא הודגשו מספיק בזמן ההוצאה המקורית של האלבום.
בעניין הזה Dream Theater לא גילו את הגלגל. להקת Steely Dan למשל, ביצעו לפני כשנה כל ערב אלבום אחר בסדרת קונצרטים בניו יורק כמו גם אריק קלפטון, דייויד גילמור ורבים וטובים.
הייחוד של Dream Theater בעניין הזה היא בהחלטה לבצע את Images And Words. אלבום מופת שבעצם סימל את קו פרשת המים בין היותה של Dream Theater "עוד להקה" לבין הפיכתה למה שהיא היום – להקת על השולטת בכיפת הפרוג מטאל. האלבום הזה גם נתן אפשרות לכל אחד מחברי הלהקה המשובחת הזו לבוא לידי ביטוי בסולו וירטואוזי המבטא את עליונותם הטכנית והמוסיקלית של חברי Dream Theater בכל סגנן מוסיקלי אפשרי – מרוק, פרוגרסיב ועד לקלאסי, ג'אז ואפילו אוונגארד.
ואם לא די בכך, הגישו חברי הלהקה, כהדרן ביצוע שלם ומופתי של היצירה A Change of Seasons (שלטעמי מתעלה לעיתים על עבודותיהם האחרות בעיקר בגלל ה"זרימה" הטבעית בין הפרקים שמזכירה במשהו את Dark Side Of The Moon, בקונצפציה המתמשכת שלה.
המוסיקה של Images And Words לא קלה לעיכול, כמעט כל ארבע תיבות מתרחש שינוי קצבי, ארבעה רבעים נופכים לשש שמיניות, הסולמות משתוללים להם, וסולו גיטרה של ג'ון פטרוצ'י בנוסח של דייב גילמור, הופך באלפית שניה למשהו בלתי נתפס בנוסח פראנק זאפא או סטיב וואי.
ככלל, Dream Theater היא להקה של וירטואוזים עם דיפלומות. המתופף "החדש" של ההרכב, מייק מנג'יני, מחזיק בתואר "פרופסור למוסיקה" מטעם בית הספר ג'וליארד היוקרתי, וכשנוכחים בסולו התופים שלו ניתן להבין מה עומד מאחורי התואר הזה. חברי Dream Theater באו אמש "לעבוד". ניכר עליהם שהם נותנים את המקסימום ומתייחסים ברצינות תהומית להופעה.
לה-ברי היה מאד קומוניקטיבי עם הקהל אך נמנע מ"שטיקים" פרובינציאליים עם ה – Natives… הוא כל הזמן פלירטט עם הקהל, הקדיש תשומת לב לאלפי המעריצים שמרביתם ידעו בעל פה כל אותו וכל תו מהיצירות הארוכות של הלהקה.
גם פטרוצ'י ידע היטב את מלאכת הפלירטוט עם הקהל, רגל שמאל על המוניטור כמיטב המסורת של מוסיקאי ההאבי מטאל, ג'סטות ומימיקות המלוות לסאונד הפידבאק שיוצרים המגברים. ומכניסות קצת חיים להופעה המעט רובוטית של נגן הבאס הוירטואוז ג'ון מיונג שברוב זמן ההופעה ניצב כמו רובוט במקום אחד מניע את עצמו קדימה ואחורה עם ניפנוף שיער המזכיר פרסומת ל HEAD AND SHOLDERS.
אבל אסור לטעות, סולו הבאס של מיונג, Portrait For Tacy, שנכתב במקור על ידי גדול נגני הבאס בדורינו, ג'אקו פאסטוריוס , היה מהמשובחים שאי פעם נשמעו בארץ הקודש לפחות מאז יציאת מצרים. (וזה לא שאני מזלזל בסולואים של ענקים כסטנלי קלארק חס וחלילה).
גם הופעתו של הקלידן ג'ורדן רודס הנעזר במתקן פניאומאטי לסיבוב וטלטול כלי המקלדת שלו, מעט רובוטי או מכאני. מדובר בנגן קלידים מהמעלה הראשונה בעולם הרוק, איש המהווה בית ספר מהלך לכל מי שמתעניין בקלידים השחורים והלבנים, אך משהו בהתנהלות שלו אומרת: "אוקיי, אני באמת טוב, אני מבצע סולמות במהירות מטורפת ושולט בכלי המקלדת כמו נהג מירוצים על מסלול ביום שמש, אבל זהו"…. לי חסרה משהו מהג'ון לורדיות, מהריק וואקמאניות או אפילו מקית אמר סוניות…. קצת שאו… בן אדם אתה על במה לפני ארבעת אלפים איש… לא באולפן הביתי שלך עם החברה….
ואולי, ככלל, זה עקב האכילס של הלהקה המופלאה הזו – העדר כאריזמה. למתופף הפורש שלהם, מייק פורטונוי, שעזב לפני כשבעי שנים היו מטענים גדושים של כאריזמה שחיפו היטב על החוסרים של עמיתיו. פורטנוי היה זה שמשך אליו את מרבית תשומת הלב – הוא לא רק תופף… הוא היה הצגה של איש אחד, מצחיק, וירטואוזי, שנון וציני וכל זה הלך והתפוגג עם עזיבתו.
Dream Theater נותנים שואו מעולה, ולעיתים, כמוסיקאי התקשיתי להבין איך זוכרים את כל מאות אלפי התווים האלה בעל פה, אך ללה-ברי אין את מה שיש לאוזי אוסבורן, יאן גילאן או דייויד קוברדייל. ולעיתים, כשעוצמים עיניים ניתן לחשוב שעל הבמה עומד לא אחר ממיט-לואף במהדורות שנות ה -70.
ועם כל זה, אי אפשר שלא להצדיע ללהקה שמקיימת מופע של קרוב לשלוש שעות. שבאה לתת את המקסימום ולא לרשום עוד וי באתרי המופעים שלהם במסע ההופעות. והמבחינה הזו הקהל יכול להיות יותר ממרוצה.
האנגר 2 הוא לא מקום קל להגברה, הסאונד היה חזק והתאים למקום בסדר גודל שכזה אם כי לעיתים נוצר עומס אדיר מכוון "הנמוכים" ונוצרו קירות סאונד שלא איפשרו לסאונדים החלומיים של הקלידים לפרוץ החוצה וגם לפעמים כל עשרות התופים והמצילות המרכיבות של הסט של מנג'יני לא בדיוק נשמעו בקהל.
אבל, ביננו, למי באמת אכפת. רוב רובו של הקהל בא לשיר, להתנועע, לחוות את המוסיקה אותה הוא מכיר היטב. (שלא לדבר על כך שהיו לא מעט כאלה שעופפו להם על ענן סמיך של מריחואנה או חשיש מבלי לחשוש ולו לרגע מעובדת קיומם במרחק יריקה של שוטרי משטרת ישראל במדים (שחלקם היה עסוק רוב הזמן בצילומי סלפי).
המופע של Dream Theater בהחלט הזכיר מופעים דומים בחו"ל. ומהראיון שקיימתי עם לה-ברי, זה גם לא הפתיע איש מחברי הלהקה שמודעים היטב להערצה הבלתי מסויגת שיש לחלקים גדולים של בני העם היושב בציון ללהקה ולאלבומיה.
באופן אישי, שיאו של הערב היה בביצוע מעורר ההשראה של Wait For Sleep אולי בגלל שקלידן קשה להשאר אדיש לביצוע המבריק ג'ורדן רודס. אם כי אין לי ספק שהערב בגיע לשיא לקראת האמצע עם הסולו המטורף של פטרוצי Take The Time שהווה מעין הכלאה בין דייויד גילמור לסטיב וואי.
אפילוג:
לא חייבים להיות חובבי האבי מטאל או פרוג מטאל כדי להנות מ Dream Theater. מספיק להיות חובב מוסיקה שמחפש משהו מעט יותר אינטליגנטי ומוסיקאים וירטואוזיים. נכון, בניגוד ל – Spocks Beard, או Trans Atlantic, הלהקה הרבה יותר "כבדה" וכמות הקטעים המלודיים והנעימים לאוזן יחסית נמוכה. אך להיות בהופעה של Dream Theater זו בעיקר חוויה בעידן שהכל מתקצר, נהיה דיגיטאלי ומסחרי.
נדיר לפגוש להקה שבאה לתת שלוש שעות של מוסיקה, שמפרגנת למעריצים והם מפרגנים לה בחזרה – ובמובן הזה לקהל הישראלי שגדש אמש את האנגר 2 בגני התערוכה היה תפקיד לא קטן להצלחת הערב, שהשתווה להשקעה המוסיקלית האדירה של הלהקה.
האלבום המלא בספוטיפיי
רגעים באינסטוש
פליי ליסט יוטיוב, צילום סתו סעד
2 תגובות