הקרנת סרט ההופעה של דייויד גילמור "Live at Pompeii" בסינמה סיטי, רביעי 13.09.2017. נכח ומדווח מבקר הבית אדר אבישר.
חוויה אדירה – רק כך ניתן לתאר את הרשמים מערב ההקרנה של סרטו של דיויד גילמור, איש הפינק – פלויד, המתעד את הופעתו ההיסטורית בתיאטרון הרומי העתיק של פומפיי.
ההקרנה שנערכה אתמול בסינמה סיטי בגלילות , הייתה חלק מהמפעל העולמי שבו נערכה ההקרנה במקביל ברחבי העולם, שאיפשר למעריציו הרבים של גילמור לספוג את החוויה האדירה של המופע בפומפיי שנערך בשנת 2016 על גבי מסך ענק, בטכנולוגיית 4K ובצליל היקפי מרשים.
למעשה, גילמור, הקול והגיטרה של פינק פלויד, סגר מעגל כשחזר לתיאטרון העתיק וזאת לאחר שבשנת 1971 יצרו חברי הלהקה את הסרט "פינק פלויד בפומפיי", סרט "אומנותי" שתיעד בין השאר מופע חיי של הלהקה (ללא קהל) בתיאטרון שהוקלט על גבי טייפ של שמונה ערוצים והווה בסיס לסרט הניסיוני ששילב בין נגינת הלהקה לאסון שהחריב את העיר ברומית לאחר התפרצות הר הווזוב.
מסע בזמן 1: אני נער צעיר בן 14, עומד בתור הארוך לפני הקופות של קולנוע "פריז" ברחוב הירקון בתל אביב, התור משתרך דרך רחוב פרישמן עד לרחוב בן יהודה. בפעם הראשונה מוקרן בארץ סרט שמתעד הופעה של להקת רוק…. (אם לא מחשיבים את הסרט וודסטוק שהוקרן בקולנוע אסתר בככר צינה דיזנגוף, ואת "אדם בעקבות גורלו" שהוקרן בקולנע "סטודיו").
רבים מהאנשים שעמדו בתור החזיקו בידיהם את האלבומים הראשונים של הפינק פלויד, מספרים ומנתחים בגאווה את השירים ואת מילות השירים לחבריהם…התור לא נגמר ורבים הלכו הביתה מאוכזבים.
בשעה 22.00 התחילה ההקרנה, בקבוקי הטמפו נחטפו מהמזנון הקטן והרמקול היחיד שעמד מאחורי המסך הקטן השמיע את המוסיקה השמימית של Meddle ו One of These Days -. התמונה של רוג'ר ווטרס מכה בגונג ושל חברי הלהקה הולכים על האדמה החמה באזור סוליפטארה שמערבית לפומפיי לא תמחק מזכרוני עד היום.
מסע בזמן 2: לאה, זוגתי שתחייה מכינה לי הפתעת יום הולדת וקונה לי כרטיסים למופע של ה"נשרים" בוומבלי בלונדון…. מי רוצה לראות את הנשרים כשכמעט במקביל דייויד גילמור מופיע באלברט הול. הכרטיסים מזמן אזלו. בצר לי אני מצלצל אחר ייאוש לקופת הכרטיסים של האלברט הול… הקול מאחורי הקו מחוייך, מביע השתתפות בצער: "אין סיכוי הכל מכור מראש", התנצל, "אבל.. תשאיר טלפון, אל תתלה תקוות גדולות".
שבת בבוקר אני עם המשפחה בגן החיות האונברסיטאי באבו-כביר… טלפון, "מר אבישר?", שאל מאן דהו במבטא בריטי, "כן", אני השבתי, "מדבר ההוא מהאלברט הול, מישהו החזיר כרטיסים לשורה הראשונה אתה אולי רוצה שנשמור לך אותם ?"
מסע בזמן 3: אני מגיע עם זואי, הבת שלי, בת ה -8 ללונדון, עדין קטן אמונה ממהר לאלברט הול לראות אם מישהו לא מתח אותי במתיחה חולנית להפליא… הכרטיסים שם… מעבר לדלת קולות מוכרים של TIME מהצד האפל של הירח…. זואי ואני מתגנבים דרך דלת העץ הענקית. גילמור וכל הלהקה ניצבו על הבמה בחזרה לקראת המופע. גילמור מבחין בנו ומחייך… טוב אנחנו הקהל היחיד באולם המיתולוגי.
ביום למחרת מעביר בשידור חי הביתה את הצלילים הראשונית של “Shine On You Crazy Diamond”. המופע בן שלוש השעות כלל את דייויד קרוסבי וגראהאם נאש כזמרי רקע, רוברט וואייט ופיל מנזאנרה מרוקסי מיוזיק. לקראת סוף ההופעה גילמור יוצר קצת מהשלווה הסטואית וזועק למיקרופון: "אתם עייפים או שבא לכם עוד קצת" ? הקהל הגיב בהיסטריה… " טוב אז יש לנו אורח בשבילכם"…. על הבמה עלה מחוייך לא אחר מדיוויד בואי ששר בוירטואוזיות את “Comfortably Numb”…
מסע בזמן 4: אנחנו בטיול בדרום איטליה, הביקור כולל את פומפיי, אני מתעקש ללכת לתיאטרון הנמצא בחלק המרוחק של האתר. בפתח אני שומע את המוסיקה של הפינק פלויד… מציץ בעתיקות אולי מישהו הטמין רמקולים חבויים… רק כשנכנסנו לתיאטרון (הדי הרוס יחסית לקיסריה), הבחנתי בזוג היפסטרים יושבים עם רדיו טייפ גדול ומקשיבים להקלטת המופע מ 1971… מדריך התיירים המקומי שלהם סיפר בגאווה לכולנו שאביו שימש כסבל ופועל בהפקה המקורית.
ה – 13 בספטמבר סינמה סיטי גלילות: דה ג'ה וו … שוב קהל עם טי שירטס של פינק פלויד עומד בתור בפתח האולם. אנשי המרצ'נדייס עושים קופה ומוכרים להמונים הצובאים על הדוכן מכל הבא ליד. תמיד, אבל תמיד ימצא ה"גאון" התורן שיסביר לדייט המתפעם שלו את ההבדלים שבין ההרכב הראשון של הפינק פלויד לזה שבו היה חבר גילמור.
שמונה וחמש דקות הסרט התחיל… להפתעתי ולשמחתי האיכות היא הרבה מעל ומעבר למשוער – סאונד מטורף שהזכיר אולם מופעים אמיתי בווליום מכובד שנתן בהחלט את התחושה שאתה ממש נמצא בפומפיי ואיכות הקרנה משובחת.
החלק הראשון של הסרט מוקדש לחזרות לקראת המופע בברייטון. למחשבות של גילמור ולפילוסופיית החיים המעניינת שלו. איש צנוע. אותות הזקנה ניכרים היטב על פניו, אך לזכותו יאמר שהוא לא מנסה להילחם בהם ובהחלט ניתן לומר שהוא מזדקן בכבוד ואף לא צובע שיער באופן פאתטי, לא עושה השתלות או ניתוחים פלסטיים. פשוט גילמור כפי שנראה אדם בשנות ה – 70 לחייו.
בחלק השני של הסרט, בהופעה, גילמור יוכיח, שמודל 2016 טוב יותר מכל מה שהיה בעברו המפואר ושכמו יין טוב רק משתבח והולך – נגינת הגיטרה שלו מדויקת ומשובחת מאי פעם ואפילו קול הקטיפה שלו נשמר כשהיה.
הפעם גם הקיף את עצמו גילמור בחבורת זמרים יוצאים מהכלל והביצוע שלהם לחלקים של ה – DARK SIDE OF THE MOON היו מהטובים ששמעתי אי פעם.
אך מעבר למוסיקאים המדהימים, המפיקים השקיעו המון בתאורה יוצאת הדופן (שכמוה לא ראיתי) בפירוטכניקה ובצילום המאד מדויק ובכלל זה עריכה גאונית. הקו המנחה של הבמאי גאווין אלדר הייתה לתת לצופים תחושה שהם חלק מהמופע. ובכך הוא הצליח בגדול.
גם האיזון המאוד מדויק בין קטעים "חדשים" מתוך אלבומו האחרון של גילמור לקטעים הקלאסיים של להקתו המיתולוגית נשמר בקפידה והקטעים נשזרו זה לתוך זה כאילו שמדובר באותה תקופת כתיבה.
קשה מאד לשים את האצבע היכן התרחש שיאו של המופע שכן מעבר לפרצי הנוסטלגיה כל הקונצרט התעלה לרמה גבוהה ביותר, אולי הכי גבוהה שיש ללא נפילות מתחיות כלשהם.
יחד עם זאת אני מודה שהתרגשתי במיוחד לשמוע את הקטעים מתוך WISH YOU WERE HERE עם האינטרפרטציות החדשות שגילמור הביא למופע ששמרו על החומר עדכני יותר מאי פעם.
ומילה לסיום – נכון שמדובר בבית קולנוע ולא באולם תיאטרון, אך אני מתקשה להבין אנשים שמשלמים במיטב כספם לצפות בסרט מופע מעולה ועסוקים במשך כל השעתיים וחצי במכשיר הסמארטפון שלהם… מילא תסמסו, תעבדו במשרד המרוחק אבל תנמיכו את הבהירות של המסך….
ומילה טובה לבעלי הסינמה סיטי – אולם מושקע וסאונד מדהים.
קטעים רשמיים מתוך הסרט
מתוך המופע ההוא 1972
