דיווח מהשטח

זה כן מקום למאמינים

מופע השקת אלבום "ילדים של מהגרים", אביב גדג' וחברים, מועדון בארבי ת"א, 19.06.2013. נכח האזין, צפה, צילם תיעד ומדווח – יובל אראל.

אביב גדג', ילדים של מהגרים. צילום: יובל אראל
אביב גדג', ילדים של מהגרים. צילום: יובל אראל

כשחלפתי אמש על פניו של שאול, מנהל מועדון בארבי בכניסה, אמרתי לו "הערב זה סוג של חגיגה גם עבורך", הוא חייך, בצעדיו הראשונים של אביב גדג' עם להקת אלג'יר יש מקום של כבוד לשאול מזרחי שפגש בהם עוד בעת שהמועדון שכן ברחוב יונה הנביא ליד הים, אז שאול היה גם בעל חברת תקליטים "בארבי רקורדס", הוא האזין לשיריהם והבין מיד כי מדובר בכישרון מיוחד ודאג לממן חזרות ושעות אולפן לאביב וחבריו שהובילו להשקת האלבום "מנועים קדימה" בשנת 2004 אשר הוכתר כאחד מאלבומי הרוק הטובים ביותר בעברית.

וכן, בערב מיוחד, כאשר במזרח נוהרים כמה אלפי ישראלים ביניהם הרבה תל אביבים למרגלות העיר העתיקה בירושלים לחזות באיחוד של להקת כוורת, הצפינו כמה מאות מתושבי הדרום ובאר שבע ביניהם לכאן, אל המועדון בהרצל פינת קיבוץ גלויות, לחגוג עם אביב גדג' את מופע השקת אלבומו החדש "ילדים של מהגרים".

פרסומת
אביב גדג', יוצר זועם ומתייסר. צילום: יובל אראל
אביב גדג', יוצר זועם ומתייסר. צילום: יובל אראל

לפני יותר מארבעה חודשים ראיתי את אביב במופע מקדים לקראת האלבום באותו מועדון, אז תארתי את ההוויה והאוירה במילים אלו "אביב הוא סוג של נביא זעם ותוכחה, האוצר בנשמתו לבטים, כעסים, ומחשבות רבות ונפתלות, אותן הוא משחרר בכסותם של הצלילים, כך הוא נותן דרור למילים, וזו בדיוק הנקודה שהופכת אותו לסוג של קדוש מעונה האוסף סביבו קהל מאמינים, אני עוצר לרגע, שולח מבטים על הקהל בוחן, הם אכן נראים ומתנהגים כעדת מאמינים, בין אם הם נמצאים בפאתי האולם, שרים בדבקות את המילים ורוקדים לצלילי המנגינות, בין אם הם צמודים לבמה, חשים כחלק מתהליך המופע ובין אם מאלו הישובים על הכסאות ומהווים צופים סטאטיים בלבד".

אז אכן, מאומה לא השתנה, הקהל, שחלקו הגיע ממרחקים היווה מעין מקהלה מלווה לחגיגה שעל הבמה, כמו אותם מתפללים וותיקים ודבקים באמונתם, אינם זקוקים לדפדף בספר התפילה ונושאים אותה בעל פה בעיניים עצומות.

ונוס בתמוז, בארבי. צילום: יובל אראל
ונוס בתמוז, בארבי. צילום: יובל אראל

ישנה איזשהי חרדת קודש בהגשה של גדג', הוא מעין סגפן מוזיקלי המלווה הערב בכמה חתנים לחופתו, משמאלו יהוא ירון עם גיטרת הבס  החשמלי והבס האקוסטי, אף הוא חתן, אלבומו החדש "אמן השכנוע העצמי", שכבר נמצא במחנה הלהקות, אף הוא יוצר מבצע בעל תובנות מעמיקות לצפונות הלב והשכל כאביב, מימינו הילה רוח, הזמרת והיוצרת של כלבי רוח שהשיקו בשבוע שעבר את אלבום הבכורה "כלבי רוח", מעת לעת מצטרף לבמה זאב טנא, אף הוא חגג לא מכבר את השקת אלבומו החדש "חלוק חד פעמי", תפקידו להקריא את ההוראות בפרק "נא לא לדרוך על הדשא" מתוך היצירה "המדריך לפליט" שבאלבום החדש. ויש את ניקי הכנרית מסולמה שמתארחת עם כל הרכב אפשרי החל ממשינה, דנה ברגר ועד בכלל. ממש אסופה של יוצרים על במה אחת, לא אתעלם מיוצרים נוספים כבוריס מרצינובסקי על האקורדיון והקלידים, שלהקתו קרימינל פרוג'קט נמצאת בעיצומו של מסע גיוס תרומות להפקת אלבום הבכורה שלה, וכמובן הגיטריסט המצויין רון בונקר שאפשר להזכיר את ההרכבים החמים שהוא שותף בהם כחלבות של קוואמי או החבורה של שי צברי ועוד, ומאחור יושב לו אביב ברק ודואג שהקצב ידפוק כמו שצריך על התופים.

פרסומת

כל החבורה הזו, המלווה את חתן השמחה, אביב גדג', לקחה את המופע עם כל תעצומות הנפש הגלומות בו להפוך לחוויה סמי מיסטית. הפעם ישבתי בתוך הקהל ואכן נהנתי באמת. ארבע שנים לאחר שהשיק את אלבום הבכורה שלו "תפילה ליחיד" משיק אביב את האלבום השני, המופע עצמו כולל שילוב בין השירים החדשים, חלקם כבר מוכרים לאוזן, כמה שירים מהאלבום הקודם ושילוב של הקלאסיקות של אלג'יר, את ההדרן לדוגמא, הקדיש אביב לשיר שהניעם קדימה כבר אז, ומיצב אותו במקום טוב בין הכותבים מבצעים החשובים בסצנה – מנועים קדימה. אז הנה האלבום החדש להאזנה, אלבום חזק, נוגע בנימי הנשמה והתובנה, מעין כתב אישום או כתב פלסתר חברתי אודות חבלי קליטה קשים מנשוא והחיים כאן בארץ בכלל, הכל טבול במלודיות ועיבוד מוזיקלי מצויין שבוצע בידי הנגנים כחלק מתהליך היצירה השלם. אמנם האלבום מנציח את קשיי היום יום "לא מקום לחלשים", אולם המופע וההוויה שבו ומסביבו היא בבחינת "זה כן מקום למאמינים".

יש גם גלריית תמונות ושני קליפים משירי האלבום.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע.

וידיאו

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button