פס קול שבועי

חדר המדרגות של שחר בן חור

בינתיים בחדר מדרגות, אלבום בכורה של הקולנוען שחר בן חור, כעת גם מוסיקאי, דו"ח האזנה.

שחר בן חור. צילום: יח
שחר בן חור. צילום: יח"צ

שחר, בן 41, בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, במאי, מפיק וגם תסריטאי, מאחוריו הפקת הסרט "גם כשעיני פקוחות" המהווה מסמך דוקו במסעו המוסיקלי והנפשי של המוסיקאי גבריאל בלחסן מלהקת אלג'יר הסובל ממאניה דפרסיה, סרט שזכה בשלל עיטורים ופרסי הערכה, לפניו מסלול עשייה נוסף כמוסיקאי.

אלבומו הטרי, "בינתיים בחדר מדרגות" הכולל עשר רצועות שירים אותם כתב והלחין (למעט השיר שלה שנכתב בידי המשורר רוני סומק) מציג אמן צלילים ומילים רגיש ואף טיפה מיוסר.

פרסומת

האלבום מהווה מעין מסמך אישי, המתאפיין בקו אפלולי ונעים לצד טקסטים מסקרנים, שחר פוסע בין  נקודות בקו חייו, הוא לוקח את היכולות והכישרון הטמון בו כקולנוען ומציג מצבים, סיפורים ואמירות באופן נקי, מוקפד וקמעה מבויים אך יחד עם זאת אותנטי.

שחר השיק עד עתה שני שירים מתוך האלבום כסינגלים – "מסך כחול", מעין רשומון לילה במחלקת בית חולים שנותרו בזכרונו, מפגש קודר של אדם צעיר עם חיי אדם וותיק שכבר אינו שלם כפי שבא לאוויר העולם, המייחל עדיין לחום אמו שלבטח כבר איננה בחיים כסוג של חיפוש אחר הזמן הטוב.

העיבוד המוסיקלי ללחן מיטיב להוביל את המאזין בעדינות וברוך בתוככי האווירה הקודרת שאינה נעלמת, האיומה לכאורה (באופן אישי אני מכיר זאת, שהיתי בסיטואציה הזו יותר מחודש, מאושפז לצד פגועי גפיים קשים..).

פרסומת

השיר השני שהושק לאחרונה – "אני ממריא", נוגע בשני הפכים מנוגדים לחלוטין וסביב הרעיון של ניסוי, טעיה ותהייה, של כישלון וקוממיות חדשה, הוא טווה את המושג "עד כמה פרוע יכול להיות סוס של שיש" המצייר את האבסורד בין הרצון לפרוץ קדימה והחוצה לבין הקיפאון הנוצר מכשלונות ותסכולים חוזרים.

גם בשיר זה המוסיקה והעיבוד עושים חסד רב למילים ויוצרים מעין חתיכה אחת קצבית התלושה משום מקום ועוסקת רק בהחדרת המסר למאזין שוב ושוב עד להעלמות ומעבר לשיר הבא.

למעשה השיר "מסך כחול" מגיע באלבום ישר אחרי "אני ממריא" ומהווה מעין סיפור, מעין נרטיב ההולך ומתעצם עם הזמן, מסע קודר אך ענוג, מסע הלוקח את המאזין לצד האפל והרגוע של החיים.

שחר בן חור מיטיב לצקת את מרשמי השירים אחד לאחד כמנות יוקרה, קטנות, רבות טעמים מעודנים, ונשמתו טמונה בכל אחד ואחד מהם. דוגמא לכושר האבחנה החודר, הדק והעמוק של שחר מובא בסיפור אותו סיפר כאשר ביקש להציג את שירו "מסך כחול" בפני גולשי "קפה דהמרקר" ופתח בסיפור מרתק וקסום אודות סיטואציה העוברת בין הווה לעבר.

"בינתיים בחדר המדרגות" הנו אלבום שיש להאזין לו בקפידה, בהסבה, משוחררים מכל טרדות ומחשבות, לתת למחשבות להתמקד ולהתחדד במילים, בצלילים, במשמעויות.

יש כאן חבורה מצומצמת ואיכותית מאוד האחראית לכל החומרים – בראש ובראשונה רועי אבדר המפיק המוסיקלי ששולח ידו באלבום גם בתופים, כלי הקשה, פסנתר, גיטרות ועוד, לצידו מיכה הרשליקוביץ  אף הוא על ההפקה, העיבוד והנגינה בגיטרות וקלידים. נגנים נוספים שותפים בהקלטות האלבום – גיא לוי, דן זייתון, שלומי פרי, רז בורג, אדם בן אמיתי, וצוק.

לדידי, באופן אישי, יכולה להיות חוויה מענגת חושים להאזין לשירים במסגרת מופע, שאיני חושב שמתוכנן כעת, למרות ששחר אמר לי כי לעת עתה אינו מתכנן הופעות, לדבריו הוא מקווה ומאמין  כי "עם האוכל יבוא התיאבון"… אני אצפה למופע שיטיב להעביר את התחושות כפי שהן מוטבעות על גבי הפלססטיק העגול, אני גם מהרהר ביני לבין עצמי – מכיוון שאקו"ם סייעה להוצאת האלבום באמצעות הקרן לרווחת היוצר וקידומו, יהיה זה ראוי להשיק את האלבום בבית היוצר של אקו"ם, אבל זהו הרהור אישי שלי…

 

לחצו להאזנה ורכישת האלבום באופן מקוון

צפיה, האזנה – הסינגלים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: