דיווח מהשטח

יאפים חונים באוזן עם ג'יפים

דיווח לילי מבמת האוזן בר, כמה יאפים בלי ג'יפים נחתו על הבמה, חזרו לתל אביב בעקבות אלבומם השלישי, קיץ של עור נמר, למרות הלילה החורפי, ההיענות הייתה מרובה, 01.03.2012 23:59 מדווח מהשטח – יובל אראל.

דניאל קיצ'לס ונועם יעיש, יאפים. צילום: יובל אראל
דניאל קיצ'לס ונועם יעיש, יאפים. צילום: יובל אראל

האמת שבתחילה חשבתי לעצמי כי הלילה אראה כמה יאפים, כאלה עם חולצות מכופתרות, בגדים ממותגים, עולים עם הג'יפים האורבניים על המדרכה בכניסה לאוזן בר, חשבתי שאולי גם ינסו לעלות במעלה מדרגות פנימה עם רכבי השטח הממוזגים ומאובזרים, שהרי הלילה צפויים היאפים עם הג'יפים להופיע כאן, באוזן בר.

טוב, מסתבר שזה בכלל לא כך..אחרי כמה שנים של חוסר פעילות, או יותר נכון, אי חשק מסוים להגיע לשפלת החוף, חברי ההרכב יאפים עם ג'יפים חזרו לתל אביב, בעקבות אלבומם האחרון "קיץ של עור נמר".

פרסומת

כשיוד קוטנר הגדול (יואב) דיווח בבלוג שלו על תחושותיו אל מול המוסיקה של להקת "יאפים עם ג'יפים", שהזכירה לו את אותן להקות המבצעות מוזיקה יותר מסובכת, לא קליטה. את מה שאינו מובן מאליו. את התחושה הזו שלעתים קרובות מה שיותר קשה להשגה, או להבנה, שווה יותר…כבר טיפל יוד קוטנר הצעיר (יהונתן) בניהול יחסי הציבור של הלהקה. לא שזה רע, שהרי לא מדובר בחברת החשמל או גוף ממשלתי, ובאומנות כמו באומנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה, והתפוח לא נופל וכו…

ג'יפים ויאפים, אוזן בר. צילום: יובל אראל
ג'יפים ויאפים, אוזן בר. צילום: יובל אראל

אחרי שצוות האוזן בר הספיק לפנות את כל הכיסאות שהוכנו למופע הקודם, ולאחר שהיאפים עשו צ'ק סאונד של חצי שעה בערך, התכבדו כל האורחים, כמה עשרות, לפלוש למתחם המופעים באוזן בר ולנסות להצטופף אל מול הבמה, גם אני, שמתי את רגלי בנקודה האמצעית, המרכזית, בסנטרום של הבמה.

ואז הם עלו, הם היו שישה, דניאל קיצ'לס, נעם יעיש ועוד ארבעה…, הם החזיקו כמה כלי נגינה מעץ, צ'לו, קונטרבס, גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית, כמה תופים ואפילו אורגן, והם התחילו לבצע את השירים שלהם, אז הבנתי, היאפים האלו כלל לא יאפים, הם יותר רוחניים, הם יוצקים תמלילים מוזרים עם צלילים בלתי מתפשרים, הם מספרים סיפורים קמעה מוזרים, הם משרים אווירה אחרת, ואז הבנתי דבר נוסף, כן הם באמת היו המשך הגיוני ונכון אחרי המופע של אפרת בן צור, יש רוקנ'רול שהוא לפעמים לוקח הצידה, לאיכויות אחרות, שונות, לא מתלהם, לא מתפוצץ, מנסה לספר סיפור, אישי.

פרסומת
יאפים וג'יפים, אוזן בר. צילום: יובל אראל
יאפים וג'יפים, אוזן בר. צילום: יובל אראל

אחרי שבוע חורפי, קר וגשום, גם גיבורים מירושלים יכולים ליפול חלל, אז דניאל קיצ'לס, החצי מגרעין הלהקה לצידו של נעם יעיש, לא מרגיש הכי טוב, מעביר את רוב המופע על שרפרף, מהקהל מישהו מעביר לו חפיסת כדורי קולדקס, הוא מעיר הערה לגבי הסכנות עם לקיחת כדורים כאן בתל אביב, עוקץ אותנו…

ויש לו כל מיני הערות כאלו ואחרות, מתחכמות, מתוחכמות. טוב. אפשר לוותר לו, העיקר שנשמע כאן משהו מעניין. אז זהו שאכן, המוזיקה, הלחנים, המילים, מעניינים, אחרי שלושה אלבומים, אחרי כתיבת מוסיקה לסרטים, אחרי הרפתקאות בהרכבים מקבילים כפוריטנים הצעירים, כדאי להאזין להם, ומאחורי זה נראה כמו הקרנת סרט קאלט, האנשים מכירים את המילים, המשפטים, השטיקים, יודעים למה לצפות. אמרו לי, שים לב לשק לי 1 ולשק לי 2, אז שמתי לב.

שק לי בשקר / רד לי לקבר / הנמלים שרות במחילות / בבטן אדמה זרועת סודות / ריח הפגר / תודה על האתר / התולעים מגוף אל גוף עוברות / התולעים מגוף אל גוף עוברות / נגן, נגן אקורדיון / שאף אוויר אל ריאותיך / רק פזמון אחד לטשטש את הכאב / והשווארמה הזו ממשיכה להסתובב

שק לי בשקר / רד לי לקבר/ הגלגלים חורקים במסילות / מסביב לכיכרות העזובות / ריח הפגר / תודה על האתר / אוכלי הנבלות שוב בשדות / אוכלי הנבלות שוב בשדות / נגן, נגן לכוכבים / כסה בטל כל הר ועמק / כן, יום חדש לכאן כבר מתקרב / והשווארמה הזו ממשיכה להסתובב

החיבור הזה, עם הגיטרה האקוסטית, שמתחלפת מעת לעת עם חשמלית, ועוד חשמלית אחת, מעץ מהגוני, ולידה שתי תיבות תהודה ענקיות בדמות צ'לו וקונטרבס, ואורגן, ותופים, ומילים, והבירה, והחום באולם, וכבר נשענתי עם היד על הסנטר והרגל על הבמה, מאזין, מנסה לקלוט, זה רץ לידי, אני מבחין שזה טוב ואיכותי, אבל כבר קשה לי לפענח. אז בבוקר אצפה בוידיאו, אקשיב לשירים כאן בענן הצלילים. אצפה להם שוב, תל אביב זה לא ירושלים…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידיאו

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: