פיסוק כהלכה…

מופע להקת פיסוק רחב בלבונטין 7 ת"א, ליל שישי, 23.12.2011 22:30. היה שמע וראה, נפעם, צילם, גם שאל כמה שאלות – יובל אראל.

החודש האחרון גדוש באירועים מוטרפים המבאישים בעיני הציבור הרחב את כוחה של התורה – הנסיעה של טניה רוזנבליט באוטובוס כאשר עשרות גברים חרדים התגודדו סביבה לאחר שישבה מלפנים, רק משום שהיא אישה, וכאשר בבית שמש משתלטות קבוצות חרדיות-קיצוניות על המרחב הציבורי ביריקות על נשים וילדות. כאשר פראי אדם נבובי מח, צרי אופקים, אחוזי בערות ויצר מכוער מתנגשים עם זכותם של בני אנוש אחרים לחיות את חייהם בשלווה, חופש ובטחון, אתה מצפה לשמוע זעקת מחאה כלשהיא.

משהו ממין זה התגלגל לידי ואוזני אמש, מצאתי את עצמי בשעות הערב המוקדמות בוהה בהודעה אודות מופע להקת "פיסוק רחב" בעוד כמה שעות, שמה של הלהקה רץ במוחי אי שם באחד מתאי תת המודע, ממתין לזמנו. שעה קלה של גלישה ברשת המציאה לידי חומר רב השופך אור על התופעה.

לא הייתי צריך יותר מכך כדי לסמן את המטרה – לבונטין 7 עשר בערב, פיסוק רחב במופע מחאה מטאפיזית חד פעמית. מעין שעטנז פורנו חסידי…

המפסקים הם ג'רמי פוגל, הדמות הדומיננטית, הזמר, לצידו נועה רימר אף היא בשירה ונגינה בשלל מיני צעצועים, מאחוריהם רביד זיגדון במרימבה וכלי פולחן אשר עוסק אף בהלחנת השירים, ירון אלוש בסינטסייזר וטרמין, אריאל ערמוני על תופים, סער יכין בסוגי חלילים שונים וארז פרנק בגיטרת בס. מדובר במעין הרכב נונסנס המשתמש במוסיקה דרך זרמי אוונגרד,פסיכדליה ומעין פולק דתי ניסיוני, ליצירת מחאה אנטי דתית למהדרין. ניתן לאמר שמדובר בנבכי הטירוף הדתי.

לא חסרים הרכבים שהקונספט המרכזי שלהם הוא קדושה וחולין, אך במקרה של פיסוק רחב מדובר במוטיב מרחיק לכת. שירים המדברים על אשכיו של אלוהים ואלנבי רחוב קוס…

סמוך לשעה עשר וחצי המרתף של לבונטין 7 כבר היה מלא בקהל, חלק לא מבוטל של אנשי הסצנה האלטרנטיבית בתל אביב, אנשי רדיו, תקשורת, מוסיקה ו"מביני עניין", אלו לצד חוג מכרים רחב של חברי ההרכב, מה שנקרא קהל אוהד ומשתוקק.

על הבמה כבר ערוכים שלל כלי הנגינה, סמוך לעמוד האמצעי כבר סימנתי לי ערימת צעצועים משונה שכללה ערב רב של כלי נגינה בלתי קונוונציונליים לצד צעצועי אמבט כברווזון גומי צהוב..

המופע נפתח בקטע סולו, רביד זיגדון, מזוקן ושיערו אסוף לאחור, חמוש במעין מעיל קמופלאז' צבאי, ניצב מול המיקרופון אוחז בידו ספל תפילה טיבטי אותו חרך בקשת של כינור תוך השמעת מילות תפילה או סתם רשימת קניות בשפת הסנסקריט….כעת הבנתי שעומדת להתחולל פה שערורייה מוסיקלית מסוג אחר לחלוטין.

חברי הלהקה החלו עולים לבמה, המנגינה המשלבת צלילי פעמוני רוח שונים ושאר כלי נגינה משונים היוותה את השטיח עליו פרס ג'רמי את משנתו ה"אלוהית" – אלנבי רחוב קוס!! תיאור מפורט של ההוויה באותו רחוב ידוע ומוכר שכבר מזמן הפך לרחובה הראשי העיקרי של תל אביב, ראיה ברורה וצלולה של המוטיבים בסביבה והגדרתם כטיפות בשלולי הביצה הזימתית, ג'רמי עצמו, הוא מעין חשפן אקסהיביציוניסט, שלא נח לרגע מתנועות גופו התיאטרליות, צועק את משנתו למיקרופון, נותן לך הרגשה שעומד מולך נביא מטורף מימי התנ"ך אשר נקלע בטעות לאורבניזציה העכשווית.

כבר לפני מספר שנים היטיב לתאר את התופעה של ג'רמי על הבמה יודוקוליס בפורום רוק מתקדם בנענע "בעודו שופך על הבמה מילות חילול שם במבטא צרפתי כבד העוסקות במידה שווה במין ובקדושה (ציטוטים נבחרים: "האשכים של אלוהים מרחפים על פני המים", "קדוש קדוש קדוש, אלנבי הוא רחוב כוּס", "יש לי ברית עם אלוהים, חתכו לי את העורלה"), הוא רקד כמו משוגע בסגנון שאפשר לכנות, אמממ, יצירתי."

בשיר הבא כבר תופסת את קדמת הבמה נועה המשלבת את כלי הנגינה המוזרים שלה עם נעימות, התנשפויות ואנחות משמע היא והאל באותה מיטה…בקטע אחר היא ירדה מהבמה וחזרה לבושה בחליפת ריקודי בטן, כעת היא מרקדת על הבמה כאילו ולבונטין הפך להרמון אוריינטלי מימי פרס או הודו הקדומות.

אוכל כך לרדת לתיאור פרטני ומדוקדק של כל ההתנהגויות יוצאות הדופן אך כל כך משתלבות באווירה על הבמה, השירים רובם ככולם עוסקים באמונה, בגיבורי הדת מכל הקצוות, ישו מככב כגיבור הומוסקסואלי, אלוהים עצמו מסתובב עירום מעל גלי הים, יש כאן מעין חווית טירוף דתי, הקוראת תיגר על האמונה הרדודה, על האופיום להמונים המקבלים את הכל כפשטותו, פה ושם יוצאים חברי ההרכב איש איש בתורו וזמנו לקטע סולו בתוך נהר הצלילים, יוצקים נימה אישית לתופעה הזו הנקראת פיסוק רחב. שניים שלושה קטעי מוסיקה אינסטרומנטלית שכאלו החזירו אותי לימיו של פרנק זאפה המנוח…

לצידי בקהל אנשים המכירים את מילות השירים, מצטרפים לדקלומי המחאה מילה במילה, בשלב מסויים עוצר ג'רמי את המוסיקה, כעת זמנה של המחאה הפוליטית, הוא אומר יותר ממילה אחת על אחד משרי הממשלה הנוכחית, מזמין אותו לבדוק את יהדותם זה מול זה בדיוק בנקודה שבה אפשר לוודא מיהו יהודי…

הנה כאן חיתוך מתוך דבריו אלו כפי שנאמרו אצל "נפולאון" בקולה קמפוס, לא נגעתי…

השוס של הערב מגיע בקטעי ההדרן, רביד זגדון חוזר לקדמת הבמה, יחד עם נועה, מגישים עוד קטע מוזר, שילוב פעמוניה של נועה יחד עם שירת סנסקריט של רביד, הם מסיימים ואו אז פורץ לבמה בחור מוזר, לבוש בשמלה, רגליו השעירות חשופות ובמרכז רעמת שיערו מתנוססת לה קרחת טרייה, מיטב ליצני הקרקס בעולם היו מתקנאים באותה קרחת המעוטרת ברעמות שיער, לקח לי כמה שניות לקלוט שזהו ג'רמי!! הטירוף נוסק לשיאים חדשים, כשאומן מוכן לעשות בגופו צעדים בלתי חוזרים למען ההוויה המוסיקלית שלו.

ג'רמי מסיים את המופע ב"מחאה המטאפיזית", כתב פלסתר כנגד העריצות של שליטי הדת, כנגד העריצות ביחס לפליטים, כנגד הטירוף במדינה, לא אוסיף יותר בסוגיה זו, תוכלו לראות ולשמוע בקטע הוידיאו "מחאה מטאפיזית" בתחתית הסיקור הזה…

בסיום המופע, כאשר הקהל הרב החל להתפזר, השתחלתי לחדר האומנים, ממתין בסבלנות שג'רמי יסיים להתחבק עם אורחיו שנכנסו פנימה, וניסיתי לתפוס עמו כמה רגעים של תובנה, לפניכם קטע מראיון ספונטני יזום המתמקד באמונה מחד והסחר באמונה מאידך.

ג'רמי, למה מונטי פייטון? למה אלוהות?

תראה, אם אתה רואה במופע בשורה של מונטי פייטון אז בורכנו, תודה, ובקשר לאלוהות, אני וחברי ההרכב רואים את עצמנו כאנשים מאוד דתיים, אבל הדתיות שלנו לא מתקיימת באיזשהו מרחב מסורתי או שהוא כבר בנוי זו דתיות שאנחנו בונים מהחוויה שלנו ומוסיקלית, אם יש איזשהו רעיון לפתח מרחב דרך האומנות לסוגים שונים של דתיות, במיוחד במדינה שדת היא דבר מאוד מסויים, מבחינתי זו חוויה מיסטית  כמו של בלייק או של ויטמן או דילן, כהן או אלן גינסברג, היא לא פחותה מחוויות דתיות של דמויות אחרות, זהו אלוהים.

ובסימן אקטואליה, על רקע ההקצנה בהתנהגות חרדים כלפי אוכלוסיות אחרות, כפייה וכדומה, יש לך דעה, אמירה אל מול המציאות העכשווית, המסרים שאתה משדר במוסיקה שלך?

תראה אנחנו פשוט עושים מה שאנחנו עושים, אמנות היא כמו משהו שבועט בדלת או שער כדי לשמור אותו פתוח, זהו מאמץ שבכל דור מתבצע מחדש, זה תפקידו של כל אומן, ואתה יודע, אומנות שלא מבריאה היא מחליאה, ויש פה מחלה, לי אין שום דבר באופן אישי כנגד חרדים או דתיים, אני נולדתי וגדלתי בשכונה חרדית כשהייתי ילד, אני רואה חרדים זה מזכיר לי זיכרונות מתוקים של ילדות, אתה יודע נתתי גם ראיון בהארץ,  אתה יודע, אני עבדתי בברלין עם חיילים נאצים זקנים ואתה קולט, התובנה, היא שאנשים רגילים לגמרי עם בולבול, עם סניליות, סבא סבתא, יכולים פשוט להשתגע,  להיכנס לאיזשהו היסטריה, מבחינתי זו מחלה, והדרת נשים הזו היא סימפטום למחלה, היחס לפלשתינים הוא סימפטום למחלה, החוקים האנטי דמוקרטיים הם סימפטום למחלה, יש מחלה, תראה אני מגלומן אבל לא מספיק לחשוב כדי שלהקת שוליים של השוליים יכולה להשפיע על זה אבל, אתה יודע זו מראה, מסוימת מבחינתנו שאי אפשר שלא להתייחס כשאתה חי שאתה נושם שאמן הוא פועל מנאמנויות נצחיות, מאידיאלים, ולכוכבים, והוא גם פועל לתוך האוויר והאדמה שבה הוא חי וכשאתה חי באוויר ואדמה חולה זה יוצא החוצה גם.

טוב, מעבר לכך אני לא אחפור קטע בקטע של פסיכולוגיה ופילוסופיה להמונים, כעת אתם תחשבו על זה…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10150472411644654.384097.721654653&type=1&l=48552c8531

קטעי ווידיאו נבחרים מהמופע

ישו רץ ברחובות תל אביב

תחושה אלוהית

אינסטרומנטלי – קץ המחשבה

שופר גדול

הדרן – מחאה מטאפיזית