בסוף השבוע יצאו תומר גילת וניקה מרגולין למתחם היער האקולוגי באזור מנשה כדי לבדוק את הקולות והמראות המתרחשים בפסטיבל המתקיים זו השנה האחת עשר למניינו, הם חזרו עם חוויות ומראות עשירי צבע.
פסטיבל יערות מנשה מציין השנה אחת עשרה שנים לקיומו, אירוע שהתחיל בקטנה באיזור המועצה האיזורית מגידו ותוכנן לתושבי המושבים והקיבוצים של המועצה גדל עם השנים לאירוע רב משתתפים המאגד למשך שלושה ימים מבחר מגוון של הרכבים מוזיקלים לצד עשרות אלפי מבקרים מרחבי הארץ.
כן נכון, אחת עשרה שנים, אבל כל שנה יש לנו תירוץ אחר ואיכשהו הפסטיבל נעלם לנו בין שאר אירועי החיים, השנה לא ויתרנו לעצמנו כל כך בקלות אבל כן ויתרנו על האוהל וקבענו מטרה – הולכים ליום אחד, מהבוקר עד הלילה לספוג במרוכז את חווית הפסטיבל.
יום שישי בבוקר, מנסים לעמוד בהבטחה של עצמנו ("…אחת עשרה זה לא כזה בוקר"), קמים מוקדם ויוצאים מתל אביב אל הדרך, לא כזו דרך ארוכה, איזור יער מגידו, שעה וקצת נסיעה, פניה ימינה אחרי אום אל פאחם ואנחנו כבר עם השלטים לחניה, רבע שעה אחר כך ואנחנו כבר בתוך הפסטיבל, סופגים את אווירת היער, הבוקר כבר הלך ואיתו מגיע החום של הצהריים, אמנם אנחנו לא בשיא הקיץ אבל מה זה?? איך נהיה כזה חמסין?? מזל שאנחנו ביער ועוד יותר מזל שיש ציליות בכל המתחמים, מים קרים, כוס בירה שנשאבה במהירות שיא ואנחנו נופלים מתחת לציליה של במת "ארמגדון", הופעה מאוד מוזרה – Blind Orchestra”" בניצוחו של דב "באלו" רוזן, הרכב שגיבש במיוחד לפסטיבל, כולם עם כיסויי עיניים מנגנים עיוורים בהתאם להנחיות הקצב של דב רוזן.
השעה כבר כמעט שתיים בצהרים, ההופעות בבמה הגדולה מתחילות רק בארבע וזהו גם זמן מצוין להישאר מתחת לציליה להופעת הרטרו של אוזו בזוקה, יקירי הפסטיבלים, אורי בראונר כנרות, עירא רביב, דני הבר-הדני וגם גדי פטר שהפתיע אותנו על הבס במקום עמדת התופים הקבועה שלו. אנחנו מתמכרים לאווירת הרוק-פסיכדלי-חמסין-בירה-צלונית לעוד כשעה ומספיקים אפילו לראות את O-mer, שהגיע אלינו מניו יורק לתת קצת מהאלבום הבכורה שלו שיצא לפני כמה חודשים – “Everything is Everyone’s fault” שילוב של פופ-רוק או פולק-אמריקנה עם הרבה גיטרות בלוז וכמובן באנגלית.
מתקרבים לשעה ארבע אחר הצהריים וכאמור זו גם השעה של פתיחת הבמה הגדולה – במת השורש שמוקמה לה בקצהו של מתחם הפסטיבל במרחק משמעותי משאר הבמות, כן הדילמה של מרחקי הבמות תמיד חוזרת בכל פסטיבל, מהו המרחק האידאלי שלא יגרום למוזיקה מהבמה הגדולה להאפיל על הבמות הקטנות אל מול נוחות הניידות של הקהל מבמה לבמה, וכן כל שנה התלונות על זליגת הרעש מאפיינות את מירב הביקורות על הפסטיבל (וגם על אחרים דומים לו).
כאמור השנה מארגני פסטיבל יערות מנשה החליטו לא לקחת סיכונים ונתנו לבמה הגדולה מתחם ייחודי במרחק כמה דקות הליכה משאר הפסטיבל והתוצאה הוכיחה את עצמה כמשתלמת מבחינת סאונד, פחות מבחינת תנועה, אם בפסטיבלים אחרים זזנו יותר בין במה לבמה, כאן ברגע שהגענו לבמת השורש כבר פחות התחשק לנו לחזור לראות מה קורה בשאר הבמות( ומודה שפיספסנו לא מעט הופעות שוות).
שי צברי ונבחרת הגרוב פתחו את אחר הצהריים, אנחנו כבר הגענו לפני ההופעה רק בשביל לחזות בקהל הפסטיבל נוהר לכיוון במת השורש, קשה שלא לאהוב את שי צברי, הבחור ששבה אותנו עוד בתור זמר הליווי של ברי סחרוף המשיך לקריירת סולו מוצלחת עם שירים כמו "שלום לך דודי" "תפלית הדרך" ו-"לווי אותי" המשלבים הרבה מן השורשיות שגדלנו עליה. הרחבה ליד הבמה כבר היתה מלאה לחלוטין, שכחנו שחם, התמקדנו במוזיקה.
המשך אחר הצהריים היה עם להקת Forestt בהנהגתה של אורקה טפלר, שוב אנחנו במסע שורשי והפעם אל יערות מזרח אירופה, אל סיפורי העמים, אל הכישופים והיצורים הקסומים הגרים בין העצים, אמנם לא גדלנו בסיקסיטיז אבל לשעה קלה הרגשנו את עצמנו בוודסטוק.
אנחנו נשארים בבמת השורש הגדולה, התמקמנו לנו יפה מאחורי הקלעים בתוך אוהל האומנים, יושבים לשיחה קטנה על סיגריה ובירה עם שאר המוזיקאים, מפה אנחנו כבר לא נזוז, בטח שלא כי אוטוטו מופיעה ג'ניס ג'ופלין הישראלית – גל דה פז עם ההרכב שלה – The paz band, אלו שזכו (ובצדק) לפתוח את ההופעה של אירוסמית בישראל וגם מסתובבים לא מעט באירופה עם ה-R’n’B המשובח שלהם ועם קולה הייחודי של גל. כמובן שאהבנו, כמו כן גם כל הקהל, גל דה פז למודת ניסיון עם קהלים גדולים בינלאומיים יודעת בדיוק איך להלהיב גם את הקהל הישראלי של יערות מנשה.
שעת ערב מגיעה, מזג האוויר נהיה מושלם, לא חם, לא קר, גם התאורה על הבמות מתחילה לפעול ואנחנו מתכוננים לחלק השני של הערב עם המופע המרכזי – Balkan Beat Box, שבאמת אין צורך להציג. שבע בערב, דימדומים לפני שקיעה ומתחמי הפסטיבל התרוקנו מיושביהם כמעט לחלוטין, כולם ברחבה של במת השורש, Balkan Beat Box תיכף עולים על הבמה, המופע המרכזי להערב ואין אחד שיפספס ולכן אנחנו בחרנו ללכת בכיוון הנגדי, זה הזמן ליהנות מיחס אישי בדוכני האוכל וגם לתפוס כמה הופעות בבמות האחרות כמו טל פרידמן עם החתולים השמנים – ההרכב הרוק-הומורסטי שלו וגם אבי בללי וגליה חי מנקמת הטרקטור וגיחה קצרה גם בהופעה של יעל קראוס עם פרויקט הסולו החדש שלה.
חזרנו בסביבות שמונה בערב לביתנו החדש בבמת השורש, הספקנו לקבל מנה של בלקן לפני שאלו פינו את הבמה ואנחנו מחכים בהתרגשות למופע המסקרן של הפסטיבל – הוד מושנוב הידוע יותר כ-Bemet, שם שלא אומר לנו כלום אבל כנראה ההודים חולים עליו, כן, הבחור מוכשר בטירוף ויש לו השכלה ונסיון של שנים מאחוריו אבל דווקא בארץ הוא דיי אנונימי, בהודו יש לו כבר כמה להיטים מקפיצים – Sababa ו-Chicken Masala שצברו מליוני צפיות ביוטיוב.
מה הסגנון? מסיבת רייב צועקת, הרבה קצב, רעש, צבע, מוזיקה שמורכבת מ-90% עליות וזמרת כריזמתית – Ethel SuperStarBaby שזזה ללא הפסקה וביחד עם מושנוב שמרו על דופק מהיר אצל הקהל. חצי הופעה עברה ואז גם מצטרף אורח הכבוד – אלון אוליארצ'יק, לכאורה הבדל של שמים וארץ בין רוח הנעורים של Bemet לנסיון רב השנים של אוליארצ'יק אבל שהתחיל הסולו גיטרה של "בא לשכונה בחור חדש" בליווי הקייטאר של מושנוב היה ברור לכולנו בשנייה מהו שיא הפסטיבל, מזל שאלון נשאר איתנו לעוד ארבע שירים נוספים וביניהם גירסא מתבקשת ל"תמנון האיטר" האינסטרומנטלי של כוורת.
חשבתם שסיימנו להערב? רק עשר בלילה ואנחנו לא הולכים לישון מוקדם, אקו מורגנשטיין (Echo & Tito) עולה לבמה למופע היפ הופ קשוח לכבוד האלבום הסולו הראשון שלה, הופעה בסימן העצמה נשית עם שלוש אורחות מיוחדות – סימה נון, ג'ני פנקין ולונא אבו נאסר שאיתה גם שרה דואט עברי-ערבי – לחיי השלום שבדרך.
ערב ההיפ הופ שלנו ממשיך עם הרכב צעיר ורב משתתפים – "פלא אוזן", לא אחד אלא ארבעה על עמדת ה-MC, היפ הופ קלאסי בעברית, מלא הומור וגרוב כמו בימים הטובים של שבק"ס, אותה אנרגיה רק דור אחר. ובשביל לתת את החיבור הזה עם ההיפ של פעם אירחו החברים את אדם בן לוואי הידוע יותר כפישי הגדול (בוא נצא פה כולנו בריקוד ובשירה), תקענו בחצוצרה, קפצנו, השתוללנו ואנו מכינים את עצמנו לסיומו של הערב ואל ההופעה האחרונה בשבילנו.
אחת בלילה, כבר אחרי חצות, אנחנו עדיין בפסטיבל ועדי אולמנסקי כבר על הבמה, אחרי אלבום סולו ראשון וכמה סינגלים מאוד מוצלחים (Snow, Bombs away, Higher) עדי כבר מתכננת את האלבום הבא והפעם בעברית, שיר ראשון בהפקתו של עטר מיינר שוחרר לרדיו – "רוצה שתגיד לי" ויש גם שידרוג בסבב ההופעות הנוכחי, עדי כבר לא לבד על הבמה, תוספת ראויה של מתופף וגם של הדר לוי על הגיטרה תרמו ללא היכר לאלקטרוני של עדי שהפך להיות יותר רוקסטי ויותר בימתי.
כבר כמעט שתיים בלילה ואנחנו מקפלים את עצמנו, עוזבים את במת השורש וחוצים את הפסטיבל בדרכנו לרכב, עוד שלוש במות בדרכנו, שלושתן עדיין פעילות, אווירת מסיבה בוקעת מכל אחת מהן אבל לנו כבר אין יותר כח, בקינאה ומבטי פיהוק אנחנו נוטשים את המתחם, ביי ביי פסטיבל יערות מנשה, היינו שם.
לחצו לצפייה בגלריה מיום שישי #1
לחצו לצפייה בגלריה מיום שישי #2
