אתחיל בסיכום בן משפט אחד באמצעותו אנסה לתמצת את ליל אמש – שלומי שבן אשף הפסנתר הגיש מופע בן שעתיים ממוקד, מעובד בגאונות מוזיקלית, מועשר בגאונות ויז'ואלית והוכיח שלאמן אמיתי יש דמיון ומרחבי יצירה בלתי נדלים.
אתחיל בסיכום בן משפט אחד באמצעותו אנסה לתמצת את ליל אמש – שלומי שבן אשף הפסנתר הגיש מופע בן שעתיים ממוקד, מעובד בגאונות מוזיקלית, מועשר בגאונות ויז'ואלית והוכיח שלאמן אמיתי יש דמיון ומרחבי יצירה בלתי נדלים.
ונעבור לעניינינו, האמת שבתחילה חשבתי לשמור את ההתייחסות למופע הזה לסופו של הפסטיבל ולרכז את כל הרשמים לכדי כתבה אחת עשירה ורחבה, אולם אעשה עוול לעצמי כך. אז הנה המחשבות, החוויות והרגשות שלי מליל אמש..
את שלומי שבן כאמן יוצר ומבצע אני מכיר מזה מספר שנים, אני פשוט אוהב את הגישה שלו למלך כלי הנגינה, הלו הוא הפסנתר, האיש הזה יודע איך לגשת ואיך להתייחס אליו, לא רק זאת הוא יודע גם איך להביאו לשיאים של יצירת צלילים ומנגינות, נראה כאילו וקלידי הפסנתר הם ההמשך הטבעי של אצבעות ידיו הארוכות כיאות לפסנתרן שהמוזה נוגעת בו כבדרך קבע.
לא רק זאת, המנגינה והנגינה הן בעצם המצע העשיר עליו הוא מניח בחוכמה ובתבונה את המילים שהוא אורג בלשון עשירה ונכונה לכדי נרטיבים איכותיים בשלל רעיונות ותחומי עניין בחיים ובנפש ובתובנה והתבונה.
אלו בעצם הסיבות העיקריות מדוע אני אוהב את ההופעות שלו, ואני מאמין שאינני היחיד, בעצם, שלומי שבן נחשב ובצדק לאחד המוזיקאים היוצרים היותר מוכשרים ואיכותיים שמצויים כאן.
צרובים בזכרוני רגעים מרגשים בהופעותיו, במיוחד אחת ההופעות שזכיתי לראשונה לעמוד ממש צמוד לפסנתר הכנף במועדון שכבר עבר מהעולם – רוטשילד 12, שם הפתיע שבן במופע צהריים, או במופע אינדי שמינדי שכזה במסגרת מחווה לבנות להקת הפאנק הרוסית פוסי ריוט ברחבה של קפה אוגנדה מאחורי בית רומנו, ולבטח במופעי מיינסטרים עשירים ומרופדי מושבים כהופעות בפסטיבלים שונים או בהיכל התרבות של תל אביב…
אז מה היה אמש ששבה את ליבי השבוי בלאו הכי? ובכן, כאשר מוזיקאי שכבר הגיע לשיאים של יצירה והופעה מצליח בפעם המי יודע כמה להפתיע ברמות נוספות של התעלות, בלקיחת יצירות, שירים, שלו ושל אחרים, לפרק ולעבד מחדש לכדי יצירה משודרגת מוזיקלית, לתת פרשנות חדשה ונכונה יותר למשמעויות המלוות את המילים, ליצור תמונה חזותית חדשה ועדכנית בתוך כך לנרטיבים והמשמעויות שלהם, לעטר את כל זאת באמצעות מכחול דיגיטלי של תאורה ווי – ארט מושלמים אך מפתיעים ביכולת הדמיון המובא לכדי עשיה ולהגיש את כל המאפים והתבשילים המוזיקליים הללו באופן חד פעמי עשיר בנשמה לכדי חווית המאזין הצופה, כל אלו, הביאו אותי ועוד יותר מאלף ושש מאות הצופים ברי המזל שהתכנסו אמש באולם הענק של בית האופרה לחוות חוויה בת כשעתיים של התעלות והתרוממות נפש.
הפתעה אחרי הפתעה גדשו אירועי המופע הבלתי פוסקים, האורח הראשון, בהפתעה מלאה, שי צברי, עימו מגיח אל הבמה אלי דג'יברי, המגיש לקהל פרשנות חדשה לשיר שצברי ושבן מבצעים יחדיו, הופך את עולם הג'אז שלו לחלק מהשירה של צברי לשיר שבמקור נכתב בידי ליאונרד כהן המנוח ותורגם ועובד בידי שלומי שבן עבור צברי – אנא אנא אנא.
דג'יברי זה ערך מוסף למופע, הפתעה אמיתית, ובעצם כפי שקיים חיבור נושן עם צברי גם כאן יש חיבור שזכיתי לחוות עת אירח הסקסופוניסט המעולה הזה את שלומי שבן באחד ממופעי הג'אז שלו במועדון האזור, חוויה שגם בה זכיתי להיצמד לפסנתר עליו ליהטט שלומי ושר.
המשכו של המופע מגיע עם הצטרפותו של רמי פורטיס לשלומי שבן, הוא מתחיל עם מיקסר דיגיטלי, ממשיך עם פעמון טיבטי עימו הוא רוכן על הרצפה ונראה בין כותש פולי קפה לחובץ חמאה כמבוא לביצוע משותף לאחד הלהיטים הבלתי מובסים של רמי – נעליים, הפעם לוקח שבן את השיר הפרוע ומאלף אותו, פורטיס כבר לא מתרוצץ על הבמה מצד לצד, הוא אוחז בגיטרה במקום לשבת על הכורסא הנצחית שלו בדרך כלל בשיר הזה, עמוד המיקרופון. אף הוא מגבילו למקום, הפעם הצלילים, העיבודים הדרמטיים סמי מלנכוליים ששבן הטעין בתוך המלודיה נותנים משמעות אחרת לנרטיב המוטרף של פורטיס, יצירת מופת חד פעמית…
ובעצם כל המופע הזה הוא חד פעמי, קשה להאמין שהוא יחזור אי פעם במתכונת הזו, פורטיס ושבן אחדו כוחות במסגרת הפסטיבל לפני שבע עשרה שנים, כעת הם באו מאותו מקום אך ברמיזה לחלוטין, שניהם כבר לא נמצאים באותן נקודות יצירה ורפטטיביות איננה חלק משם משפחתם…
חלקו הכמעט אחרון של המופע הוא עלייתה של חווה אלברשטיין לבמה, לחווה היה חוב כלפי באשר באותו מופע שנפתח עם השיר של שבן ואלברשטיין לראשונה במסגרת הפסטיבל לפני מספר שנים, תפסו את מקומה בשירה שפתיים אדומות בתוך וי ארט מושקע, הפעם, וכמובן אחרי סבב הופעות משותפות בקיץ האחרון, היא מתארחת כמות שהיא על הבמה, חפה מכל גיטרה בידיה, שירה נטו. בחלקו השני של הזמן השמור להשתתפותה מצטרף גם רמי פורטיס לצידה והשניים, ישובים על גבי כסאות בר גבוהים מבצעים דואט מקסים עם השיר "שקיעתה של הזריחה" הנחתם באופן מצמרר ומרטיט נשמות בוי ארט מושקע של גליון נייר הנחרך לאיטו באש לקראת סופו של השיר, חוויה חד פעמית כבר אמרתי כאן…
אני מדלג בין לבין אבל הנה כבר קטע הסיום כאשר שלומי שבן נוטש את פסנתר הכנף, שולף אורגנית קסיו נושנה שיודעת לייצר צלילי מידי בסיסיים כמו במשחק מחשב של שנות השמונים ולצידו מצטרפים מהצד האחד אלי דג'יברי והסקסופון ומהצד השני ניר מנצור על תוף אלקטרוני ומיכאל פרוסט בגיטרה לכדי ביצוע של "מגדל הפזמון" עוד יצירה שכתב ליאונרד כהן ושלומי שבן תרגם כשיר הנושא לאלבום שאת השקתו חגג היכן אם לא כמופע פותח בפסטיבל הפסנתר לפני עשור…
המופע הזה מסתיים רק לאחר שכל הנגנים כולל שלומי עצמו נעלמים מהבמה ורק דג'יברי והסקסופון הגדול נותרים על הבמה צועדים אט אט אל הבק סטייג', מותירים טעם של עוד אצל אלף ושש מאות הצופים, תודה רבה.
בקטנה – מה היה במופע, רשימת השירים: רוה"מ, לונדון, החיים שלי טובים, עמוק, כולם אומרים, האזרח האחד, הקסם נגמר, אנא אנא אנא, דיוטי פרי, כוכב הקופים, תחנה סופית, אין קשר, אגם ענקית, נעליים, מותק את אצלי בראש, התעוררות, את חרותי, שקיעתה של הזריחה, הנה בא הסוף הדרן: אריק, צפון, מגדל הפזמון.
לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה, צילום יובל אראל
וידאו
נעליים, שבן ופורטיס באופרה
