ביער, ביער, ביער נרקוד נרקוד…

פסטיבל יערות מנשה 2014, ביקור יום שבת, חוויות, הרהורים, חפירות, תמונות וקולות מפנקסו של יובל אראל. תמונות נבחרות נתרמו לכתבות ב"sharonews" וב"תרבותIL".

חפירה ראשונה – תאכלעס, אני לא ממש קהל היעד לפסטיבל יערות מנשה, אל תתבלבלו, זה לא שאני לא אוהב מוזיקה, זה לא שאני לא אוהב חורשות וטבע, זה לא שאני לא אוהב ימי כיף מלאים בהופעות, זה לא.

כי פשוט, בשנים האחרונות, למעשה מאז שהבלוג של יובל אראל פועל, הספקתי לחוות הופעות על ימין ועל שמאל, במועדונים, באולמות, בפארקים, בחושות ובמחסנים, הכל בכל מכל וכל, כמעט שאין השקה ראויה שאני לא נמצא בה, כמעט אין חומר חדש שלא הספקתי להאזין לו בזמן הנכון.

כי פשוט, לא מתאים לי להזיז את עצמי מהמתחם האורבני, בטון, אספלט, חניה נוחה וסמטה המקצרת דרך באים לי בטוב כמשוואה מול אבן קטנה מתחת לשק השינה על גבעת גיר קרטוני עטוף באצטרובלים, כי אני לא רואה את עצמי בשום נופש ויום כיף ממתין בתור לשירותים של הבוקר, או רץ עם מגבת עלי באישון לילה בין עצי אורן ממתחם המקלחות הארעי, אכלתי מספיק חול, סלעים וענפים יבשים בשירותי הצבאי שלרבים מהקוראים יכול להידמות כחלום של חופשה טרופית (שלוש שנים בשארם א שייח, צלילות בדהב ורס מוחמד מעל להקות כרישים, פיקניק במיצרי טירן על איים פראיים שרגל אישה לא דרכה בהם, תוסיפו לכך מסעות של סופשבוע במסתרי חצי האי סיני לצד טיולי הכרת המולדת בירוק ירוק של הגליל העליון ורמת הגולן)

אז מוזיקה לא מפתה, הטבע לא קורץ, ההזמנות ומסעות השכנועים חוזרים מידי שנה "תבוא, זה שונה, זה אחר, זו חוויה, כדאי, שווה, לא תתחרט", בסוף נפלתי במלכודת, בשבת האחרונה לקחתי את עצמי בדהירה בכביש החוף לכיוון צפון, מתרחק במהירות מגוש דן.

הזיכרון הראשון שקם במוחי עם הכניסה לכביש המוביל לקיבוץ עין השופט הוא חופשות הקיץ בילדות הרחוקה, אז היו שולחים אותי הרחק מהעיר הגדולה לקיבוצי חבל המנשה, עין השופט, רמת השופט ודליה, קייטנת פנימיה של חודש תמים, הרחק מהבית, לנסות ולתת לי לטעום מהטבע, מהקיבוץ, החציר, השדות, ההתנסות, זכרתי את היערות בהם טיילנו, אימוני לילה בסגנון הפלמ"ח (א"ש לילה) עם פנסים ומקלות, ראשי חמניות שהייתי מחביא מתחת למיטה הרחק מעיני המדריכים.

הפעם פשוט דרך עפר חצי כבושה ומסולעת המובילה למתחם הפסטיבל, לציין לטובה, חנייה ענקית, הסעים מהירים באמצעות מערך שאטלים של מיניבוסים וכניסה מהירה תוך חיוך מתוייג בסרט הירוק המשייך אותך למורמים מעם, אלו שיכולים לחצות את הגדרות ולהיכנס למתחמי האומנים או לשטח ההפרדה בין הבימות לקהל.

באתי ליום, לטעום, לרחרח, לחוות ולראות, אז היום יחסית קצר, כבר צהריים, ואני מתחיל להתרוצץ, פותח בבימת הסצנה עליה נמצאים האחים קורן, פעם קראו להם TREE , האמת שהם אוטוטו יוצאים לסבב מעבר לים, אני ממשיך לבימת השורש עליה כבר דופקים חברי ועדת חריגים בגיטרות מול קהל רב העומד, יושב או משחק בהולה הופ, בועות סבון צלחות סיניות, ממשיך את הטיול בחורשה\יער לעבר הבמה הבאה – ארמגדון המוצנעת במעבה החורש, פוגש את חגי פרשטמן ועוזי "רמירז" פיינרמן משחקים בצלילים.

סבבה, נחמד כאן, ממש נחמד, כולם צעירים, אין פושטקים, ערסים, מחפשי צרות, ילדים וילדות יפים\ות, לא מעט מהמרכז, הרבה מהסביבה, העמקים, הגליל, זו הזדמנות עבורם לחוות בבת אחת את מה שהתל אביבי הממוצע יכול לקחת בהליכה ברחוב מועדונים אחד בדרום העיר.

אני ממשיך לשוטט, לא ממש צריך לקחת ברצינות את כל ההופעות, חוויתי אותן לא פעם, בודק את מתחם המזון, נראה לא רע בכלל, שפע היצעים, מחירים סבירים, אפשר להישאר כאן שבע ועדיין הארנק ישאר מלא, לא מקבלים כרטיסי אשראי אבל מצאתי את דוכן הקרטיבים תוצרת עצמית שנדלקתי עליהם בערב יום העצמאות, הי הם אפילו זוכרים אותי מחגיגה ברמת השרון, טוב, אין הנחות אבל הארטיקים פשוט מצויינים, יותר מאוחר אנחנו מתארגנים לארוחת צהריים, סוג של טייק אווי תאילנדי בסכום סביר וכמות משביעה, תודה, קצת חיפושים אחר כסאות לשבת, אבל הי, יש כאן עוד כמה מאות אנשים ונשים שהגיעו לאכול, מסתדרים.

חוזרים לסבב במות נוסף, אותן הבמות, הרכבים אחרים, סופר אותם – לוסיל מארחים את עדי אולמנסקי על בימת השורש, אינגה דינגו משליכים חולצות (הפעם אף אחד לא התערטל…), בבימת הסצנה, יש גם פוגו וקראוד סרפינג, סבבה, אבל נראה לי מוזר הקטע של הבנים שלבשו שמלות, אחי, לא מתאים לכם, אתם נראים קצת ווירדים, תנסו מכנסיים קצרות בפעם הבאה…

הלאה, ממשיכים, תלמודי ורועי חן מקפיצים את הקהל שמתגודד במתחם ארמגדון, מלוקס כבר לא משקיט צרבות, יש הרבה אבק באוויר, קופצים כאן בשמחה, למה אלוהים לא יצר את הגבעות מאדמה שחורה, דווקא גיר קירטוני? הוא לא חזה שיערכו כאן פסטיבלים…

טוב, יש כאן הרבה אירועי מוזיקה, מסתבר שיש עוד במה אחת קטנה רחוקה, בסוף מתחם הקמפינג, צועדים, מגיעים, בחורה עם חליל, נוף מדהים נשקף מאחוריה, ירוק בשלל גוונים, הנה היערות של המנשה בגבעה הסמוכה, אני חוזר שוב למרכז, תיכף תתחיל חגיגת הסיום, פותח שלמה גרוניך עם התזמורת של אבי ליבוביץ, ימבה של נשפנים, האלו שחברים בכל הרכב גרוב שקיים בסצנה, בלי שמות, תבדקו לבד, גרוניך, הי, הוא כבר לא ילד, הקהל שנצמד לגדר מול הבמה יכול להיות הילדים שלו, יותר נכון נכדים ונכדות, רוזה מרציפן מדגימה שגרוניך הוא אלמותי, שהשירים שלו הם יותר מנכס צאן ברזל ושאר השיט, כאילו כולם כאן קראו את הספר של אריך קסטנר? יודעים את המילים, ורבאק, הם רוקדים, קופצים, מוחאים כפיים או סתם מניפים ידיים, איזה כבוד, איזה אושר, גרוניך, אתה סוג של מלך היער כאן (טוב בקטנה, הוא זיהה אותי דקה לפני המופע, שלום קטן וחיוך, החזרתי לו בקידה, הוא שווה זאת).

אבל זו לא החגיגה הסופית, תיכף מגיע הידשעקייט, מחווה יהודית וגרוב, הרמזיילך אוכלים את הבמה ואת היער בלי תבלינים, מוזיקה אשכנזית מהיער השחור באירופה נוחתת ביער המנשה, במכנסי התעמלות נוסח שנות השישים וקלרינט עצבני מלווה בגיטרה חשמלית ומתופף, חברי ההרכב הכלי זמר הארד קור של הסצנה לוקחים את הקהל לחבק עצים או יותר נכון לרקוד איתם ביער ביער, כמו בשיר הידוע – " אני עומדת במעגל ומביטה סביבי, אני מושיטה את ידי, ובוא לרקוד איתי. ביער ביער, ביער נרקוד נרקוד, ביער ביער, ביער נרקוד."

ואז מגיע המלך בכבודו ובעצמו – שי צברי האגדי עם קולו המרעים, הקהל כבר באקסטזה, אני לא יודע מה היה אמש, בחגיגת ההופעות של ליל שישי, בטח היה כאן טירוף, אבל אני נמצא כאן כעת, שבת אחרי הצהריים, סגל העובדים של ההפקה, חבורה גדולה ומגובשת מקיבוצי הסביבה מזנקים לרווח בין הקהל לבמה ופוצחים בריקודים, התגובה של צברי היא הכי קונטרה למה שקורה כאן, שי שר באידיש יחד עם הרמזיילך, גדול, אדיר, בלי תוף פח הזיתים ובלי סלסולים!!!

זהו, כבר שש בערב, מתחילים להתקפל, השאטלים יוצאים מהר ובסדר מופתי, אנשים מתחברים להסעות וטרמפים, סוג של אחווה, את החול והאבק הורדתי כבר במקלחת בבית. מונוקרייב – תודה רבה על החוויה, צדקתם!

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהפסטיבל – צילום יובל אראל, אדוה אראל. תיכנסו אולי תמצאו את עצמכם שם, תתייגו.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהפסטיבל – צילום אליצור ראובני "בילוי נעים". תיכנסו אולי תמצאו את עצמכם שם, תתייגו.

וידאו – כמה רגעים מהפסטיבל