מופע איחוד חד פעמי (?) להרכב של עמיר "ג'נגו" רוסיאנו, נושי פז ורן שמעוני, מוצ"ש 26.04.2014, אוזןבר. נכח, תיעד ומדווח – יובל אראל. תמונות ווידאו מתפרסמים גם בכתבה במדור המוזיקה של "מאקו".
ג'נגו במקור הנו שמו של סרט קולנוע, מערבון ספגטי בקופרודוקציה איטלקית ספרדית משנות השישים במאה שעברה, דמותו של אקדוחן מסתורי הנע במערב הפרוע בעודו נושא ארון מתים ובתוכו מכונת ירייה, המגולמת בידי השחקן פרנקו נרו שעל דמותו ואחרים גדלתי במיטב ההצגות היומיות בבתי הקולנוע בתל אביב.
ג'נגו הוא גם כינויו של עמיר רוסיאנו, מוזיקאי, נגן גיטרת בס שנטל חלק בשנות התשעים בכמה הרכבים שפרחו בזמנו כ"תערובת אסקוט", ירמי קפלן והפרחים", ואף עם "האחים פורטיס".
לפני קרוב לעשרים שנה הקים עמיר הרכב רוק משלו יחד עם נושי פז (שבאותה עת היה המתופף של להקת "פורטרט" כיום עם אהוד בנאי ופרפרי הקצב) ורן שמעוני (אז המתופף של להקת "השוונג של הפיתה", ניגן עם פיטר רוט, ירמי קפלן ועד עתה עם יהודית רביץ).
השלישייה הזו הספיקה להפיק ולהשיק שלושה אלבומי אולפן עד שכל אחד מהנגנים פנה לדרכו בחזרה.
כעת, כחלק מהגל השוטף את מחוזותינו, גל נוסטלגיה ומבט לאחור במסגרתו מתאחדים, מתקמבקים ושבים לנגן את רגעיהם הראשוניים, כמה הרכבי רוק שפעלו באותם ימים, אחזו רגשות הגעגוע גם את השלישיה הזו שהחליטה לשוב ולפעול יחדיו ולנגן את אותם חומרים מאותם הימים.
כמעט ללא מסע יחסי ציבור הצליחו השלושה למלא את חובבי הנוסטלגיה של המאה שעברה באולם הצר והמוארך של מועדון אוזןבר במעין מפגש מחזורים נוסטלגי של יודעי דבר.
תאכלעס, כיום החומרים של פעם נשמעים, אפעס, מעט מיושנים, רוקנ'רול בסיסי ומחוספס לצלילי גיטרות משופשפות ורעמי תופים עם תמלילים שנכתבו אז בידי ג'נגו וחבריו, אולם עבור אותו קהל וותיק, סוג של מעריצים, חברים, משמרי הגחלת של תקופת הזוהר ברוקנ'רול המקומי בתל אביב, היה המופע אמש בבחינת השיבה למקורות, לנעורים הפרועים ולשטף הרגשות האופייני למפגשים שכאלו.
עמדתי סנטימטרים בודדים מהבמה הצפופה כדי לחוות את הקמבק המיוחל, ואכן זיהיתי לטעמי כי הסגנון המחוספס, העברי, עם הצלילים הדומיננטיים של גיטרת הבס ומערכת התופים, עדיין נשמר בקפדנות אף אם הספיק נושי פז לצאת בקטעי הסולו והליווי בגיטרה החשמלית.
ליין אפ שכלל את החומרים מכל אלבומיהם לצד חומרים מאלבום הסולו של עמיר, רשימה שעמדה ללא פיתוי מול דרישותיהם של כמה מהניצבים באולם לביצוע שיר כזה או אחר מהארסנל של אז, הגיש תעודת זהות לתקופה אחרת בפס הקול של הרוקנ'רול המקומי, פס קול שחלף ועבר, שפינה מקומו לסגנונות והתפתחויות מוזיקליות אחרות, אולם ככה זה עם נוסטלגיה, מטבעה היא משמרת ומשחזרת צלילי וקולות העבר, וטוב שכך.
היטיב לתאר את התחושות הללו לאותם שביקשו לשוב ולהיפגש פעם נוספת ולחוש את נעוריהם, סוג של ילדי הדור ההוא, הימים של מועדון לוגוס, ולהבדיל הנרות בכיכר, האווירה של פעם, הוא הילד הנצחי ירמי קפלן, שרשם בעמודו של עמיר "ג'נגו" רוסיאנו בפייסבוק את תחושותיו הכנות – "ג'נגו בשבילי הוא אח, אחות, נשמה, אהוב, בנאדם.. אבל יחד עם כל אלו ג'נגו הוא מוסיקאי מפלצת.ג'נגו זה גם שם של להקה.הלהקה של ג'נגו, נושי פז ורן שמעוני. להקה שכל אחד מחבריה הוא מפלצת מוסיקלית אבל יותר מכך: ביחד הם מתפקדים כלהקה שהיא יותר ממפלצת. הם המגהזורד (Megazord) של הלהקות! זאת אחת הטריו רוק הטובות שאי פעם שמעתי ושמעתי הרבה. מפלצות התהילה הללו יחד עם השירים הנהדרים של ג'נגו שמקסימים, סוחפים ושואבים אותך לתוכם, מבטיחים ערב לפנים וגם כיפי. פלשתי לחזרה שלהם ולמרות הסאונד הקשה בהקלטה אי אפשר לטעות: הולך להיות פגז!"
אני יכול רק לאשר, כן, עבור אותם מעריצים של פעם זה היה ממש פגז, אמש, באוזןבר.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע
וידאו
