טל כהן שלו לוקח אותך למקום ההוא

טל כהן שלו חוגג את השקת אלבומו השני – "Nowhere that you know" במופע עמוס בגיטרות, תיאטרון תמונע, 12062012, 23:00, הגיע, שמע, צפה ונהנה, גם תיעד ומדווח – יובל אראל.

כבר מזמן שטל כהן שלו מתנגן בראשי, הכל בזכות הרשת…מצאתי את אלבומו הראשון ב"מחנה הלהקות", האזנתי והתלהבתי, באחד המבצעים שצצו ברשת הזמנתי אותו והוא מתגורר מאז בשכונה טובה במדפי האלבומים שלי, התלהבתי כאשר האלבום החדש השני נחת בביתי, לאחר ההאזנה לו כתבתי כך – "סגנון הפולק רוק שאפיין את אלבומו הראשון, מקבל באלבום החדש חיזוק נוסף בתבליני פסיכדליה ודיסטורשן. קולו המאופק, הנעים, המלודיות המתנגנות והטקסטים השלווים לוקחים את האלבום החדש לספירה נעימה ומרגשת".

קרוב לוודאי שטל כהן שלו הוא אחד הזמרים יוצרים הישראלים היותר מוכשרים שלא תזכו לשמוע, טל המסתגר בתוך ז'אנר – סינגר- סונגרייטר- פולק – אקוסטי – אינדי שהפך די צפוף בעת האחרונה בארץ, לצידו של טל ניצבים באותו ז'אנר שמות מוכרים ומצויינים כעמית ארז, גבע אלון, מאיה איזקוביץ' ועוד, כן צפוף שם בפסגת הפולק האמריקני שמתפשט כאן בארץ הקודש…

אמנם בתחילה זה נשמע מוזר וכי מה לבחור ישראלי ולמוסיקה שמקורה מעבר לאוקיינוס, למוסיקה המושפעת מיוצרים כגון דון מק'לין, קאט סטיבנס (של אז…) אולם מתברר כי טל גדל על הצלילים הללו במקור, יש לו שורשים (אמא) מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

טל, המגיע לגוש דן מחיפה הצפונית, האמון על נגינה בכמה כלים – מנדולינה, שלל גיטרות ופסנתר, משלב ביצירות המוסיקליות שלו גוונים נוספים מעבר לפולק, ניתן לקלוט את הרוק, הבלוז ואפילו פסיכדליה.

עתה, שלוש שנים לאחר שהשיק את אלבומו הראשון והמצויין – Heartaches and Ashes"" חוזר טל כהן שלו ומכבדנו באלבום שני, לא פחות טוב ולמעלה מכך – "Nowhere That You Know", בהפקתו המוזיקלית של אורי וינוקור. לפני שנעבור לאולם החשוך של תיאטרון תמונע נסו להאזין לשני האלבומים כאן במחנה הלהקות.

ערב יום שלישי הוא תזמון מצוין להשקות מעין אלו, אין מדובר במופע המוני, האווירה יותר אינטימית ומכונסת, מתאימה עצמה לצלילים שתיכף יתפזרו בחלל האולם, מזה זמן רב שטל לא הופיע בהרכב מלא ומגוון שכזה, טל וחברי להקתו עולים לבמה, האורות עדיין עמומים מאוד, הנה טל מלווה עצמו בגיטרה אקוסטית, פותח בשיר הראשון, זהו השיר הראשון באלבום מעבר לפרולוג, Bird Inside a Cage, לצידו עודד נפתלי מלווה במפוחית בצלילים נוגים וארוכים, אט אט האורות חושפים את הדמויות על הבמה – אלון פרץ בגיטרה חשמלית, אור חסון בגיטרת בס, דני מקוב מאחור על התופים, עודד נפתלי כאמור במפוחית, מאוחר יותר יאחוז גם באקורדיון, בצד השני של הבמה עידן רבינוביץ' על הפסנתר ושיר- רן ינון בכינור חשמלי.

 I want you to see | How it comes to be | That I'm down on my knees again |    Eyes look to the sky | No one told me why | he doesn't look back at all

Woke up and I walked the wire | Soak up the pain and say goodbye | Catch the wind, I'll make it sing | Like bird inside a cage

פתיחה מצוינת למופע, מכניס אותך הצופה והמאזין ישיר להוויה המתרקמת בתוך האלבום, שירים הנוגעים בתובנות הקטנות של החיים, במרחבים, השיר עצמו נכתב בעיצומו של ניסיון התגברות על שברון לב, תוך תחושה של חוסר אונים ממטרות לא ממומשות. החיפוש המייאש אחר משמעות למול האבסורד הקיומי מניע את גלגלי השיר, שבעיקרו מתאר תחושה של אדם שרוצה לעוף אך לא מסוגל אפילו לנסות. הוא תר אחר בית חם אבל מרגיש כמו ציפור בכלוב.

כהן-שלו נוטה להסתייג משירים נרטיבים, סיפוריים, מפורטים, עוצמתו כמשורר מצויה ביכולתו להעביר תחושות ולגעת במאזין מבלי להיות כבול לסיפור בהיר. וכך ממשיך המופע בביצועים מצוינים לשורת השירים מהאלבום החדש, אתעכב בשיר  Wasted a Song, זהו שיר המספר על הלבטים וחבלי הלידה של כתיבת השירים, זו לא רק כתיבה של מילים ומנגינות פשוטות, טל מחפש נשמה של משורר, לא לבזבז שירים לריק…

The pen's in my hand | But words just don't come out | It's just as if the paper's  laughing at me | Thought that I'd get by with just the words and simple melodies | But then again, it doesn't really work like that | If only I could dig to find some drunken poet's soul and mind | I'd have something to help me go along

Wasted a song, now it's gone | Not much I can say, guess I'll just carry on

המופע ממשיך, טל משלב בין לבין גם מקצת משירי אלבומו הראשון, הוא עושה שימוש בכל שורת הגיטרות הניצבת מאחוריו, לפרקים הוא מחליף כלים עם נמרוד שלצידו המלווה אותו אף בגיטרה, מעבר למפוחית והאקורדיון, בחלק מהשירים נכנס עידן (אקולקטיב…) עם הפסנתר ומוסיף נופח יותר אינטלקטואלי למוסיקה העממית, שלא לשכוח את אלון פרץ המפליא בקטעי גיטרה חשמלית המשולבים בתזמון הנכון וזורק את נגיעות הרוק אל תוך הפולקלור המתנגן.

השיר הבא שרציתי להתעכב בו הוא  Mirror Man, אף הוא מהאלבום החדש, האם הוא שר על עצמו, מעין התבוננות עצמית? עדיין לא מצא את מקומו, את ייעודו? האם זוהי השתקפות פנימית של הנשמה?

Mirror man, why the long face ? | Well, is it just because you've yet to find your place | Among the people outside

Mirror man, why look so down ? | Sometimes I wish you’d make a sound You too often run to hide 

אני לא מנסה לפתור את התעלומה, רק מקשיב למילים ונהנה מהמעטפת הלירית של השיר, שיר-רן האוחזת בכינור החשמלי, לא מדובר בכינור חשמלי המוכר אלא במכונה של ממש המעוצבת ממש ככלי לחימה עתידני, למרות זאת הנשמה הנוצקת בצלילי הכינור עושים את המוטיב הנכון אל תוך השיר, חוויה מתקנת, טל נותן לה ציון לשבח בסיומו..

הזמן עושה את שלו וכבר תריסר שירים בוצעו על הבמה, טל מציין כי הם לקראת סיום, מגיע שלב ההדרן, ארבעה שירים משולבים בו, טל מבצע סולו את חלקם הראשון, בהמשך מצטרפת שיר-רן עם הכינור ולסיום כל ההרכב חוזר לביצוע סוער של Hit the road Jack, מאוחר יותר מספר לי טל כי השיר הזה מהווה את הסיום למרבית הופעותיו, זהו רית'ם אנד בלוז קלאסי בן למעלה מחמישים שנה שזכה בביצועו המיתי של ריי צ'ארלס, אכן סיום הולם לערב שכולו פולק, רוק, רית'ם אנד בלוס וקורטוב פסיכדליה תמימה.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10150947748539654.438596.721654653&type=1&l=541e65b519

וידיאו