חמישים שנה אחרי אלבום המופת שלו, סטיבי וונדר חזר לפריז והוכיח שגאונות מוזיקלית אינה מתיישנת. במשך כמעט שלוש שעות הוא הוביל תזמורת של כשלושים נגנים וזמרים. קולו עדיין ריגש עד דמעות, והעיבודים המסחררים העניקו לשירים חיים חדשים. ואז הגיע לני קרביץ להופעת אורח מחשמלת שהרעידה את ברסי. בגיל 76, וונדר לא בא להתרפק על תהילת העבר. הוא חגג חירות יצירתית, אהבה אינסופית וכישרון חד-פעמי. ובעיקר, הוא הזכיר לכולנו מדוע המוזיקה שלו ממשיכה לחצות דורות ולרגש לבבות.
יש הופעות שאתה יוצא מהן נלהב. יש הופעות שאתה יוצא מהן נפעם. ויש אותן הופעות נדירות שבהן אתה מבין, עוד בטרם כבו האורות באולם, שהיית עד לרגע היסטורי, כזה שהזיכרון שלו ימשיך להדהד שנים ארוכות.
ההופעה של סטיבי וונדר אמש, 15 באוקטובר, באולם ברסי בפריז, השתייכה ללא ספק לקטגוריה השלישית.
העילה הרשמית הייתה חגיגות היובל ליציאת Songs in the Key of Life, אלבום המופת הכפול מ-1976. אבל מה שהתרחש על הבמה היה הרבה מעבר לביצוע מחודש של יצירה קלאסית. זו הייתה המחשה חיה, מרהיבה ולעיתים כמעט בלתי נתפסת של מה שקורה כאשר אחד המוחות המוזיקליים הגדולים של המאה העשרים עדיין פועל, יוצר, מאלתר ומוביל הרכב עצום בביטחון מוחלט, גם עמוק בתוך המאה העשרים ואחת.
האולם היה מלא עד אפס מקום. הכרטיסים להופעה החד-פעמית בפריז נחטפו במהירות. בקהל נפגשו כמה דורות של אוהבי מוזיקה. היו שם מי שגדלו על האלבום המקורי, לצד מוזיקאים ששאבו ממנו השראה. גם צעירים רבים הגיעו לגלות את הקסם של וונדר. כי המוזיקה שלו אינה שייכת לתקופה מסוימת. היא שייכת לנצח.
הקול שלא נכנע לזמן
הדבר המדהים ביותר בערב הזה היה קולו של וונדר. בגיל 76, לאחר קריירה המשתרעת על פני יותר משישה עשורים, אפשר היה לצפות לזמר שמסתמך על ניסיונו, על הכריזמה ועל עזרתם של זמרי הרקע כדי לצלוח את הרגעים התובעניים. אבל וונדר הציג משהו אחר לחלוטין.
נכון, השנים הותירו את חותמן על הקול. הצלילים הגבוהים אינם תמיד נשלפים באותה קלילות שבה נשלפו בשנות השבעים. אלא שהשינוי הזה כמעט חסר משמעות מול העושר ההבעתי שנותר, הגמישות הריתמית, השליטה המופלאה בפרייזינג, ובעיקר היכולת להפוך משפט מוזיקלי פשוט לאירוע רגשי שלם.
הוא עדיין מסוגל לרחף מעל המקצב, להשתהות במכוון מאחורי הביט, להקדים כניסה, לשנות מלודיה באמצע משפט ולהעניק לכל הברה משמעות חדשה. אלה דברים שאי אפשר ללמוד בבית ספר למוזיקה. זו השפה האישית של סטיבי וונדר, שפה שהוא עצמו סייע להמציא.
כבר בפתיחה, עם Love’s in Need of Love Today, התברר שהערב לא יהיה מצעד להיטים שגרתי. היצירה, מעין תפילה חילונית ששורשיה נטועים עמוק במסורת הגוספל, נגעה גם היום בעצבים החשופים של המציאות, ממש כפי שעשתה לפני חמישים שנה. בתוך עולם שסוע במלחמות, בקיטוב ובחרדה, המסר הפשוט של וונדר, הצורך באהבה כדי להציל את האהבה עצמה, קיבל משמעות חדשה ומצמררת.
תזמורת שהיא עולם ומלואו
אחד ההישגים הגדולים של ההופעה היה ההרכב המוזיקלי העצום שליווה אותה. וונדר הקיף את עצמו בכשלושים מוזיקאים וזמרים: חטיבת כלי נשיפה עשירה, תזמורת מיתרים, נבל, קלידים, גיטרות, בס, תופים, שני נגני כלי הקשה ומקהלת זמרי רקע, ובה גם בתו עיישה, שלה הקדיש לפני חמישים שנה את Isn’t She Lovely.
זו לא הייתה תזמורת שנועדה רק לשחזר בנאמנות את התקליט המקורי. היא הייתה מכונה מוזיקלית חיה, גמישה ומדויקת להפליא, המסוגלת לנוע בתוך שניות בין פאנק קשוח, ג’אז מתוחכם, סול עמוק, גוספל, מוזיקה לטינית ועיבודים כמעט קאמריים.
בלב המנגנון הזה ניצב הבסיסט הוותיק נייתן ווטס, אחד משותפיו החשובים ביותר של וונדר לאורך השנים. נגינת הבס, שהיא מרכיב מרכזי בשפה המוזיקלית של וונדר, סיפקה בסיס קצבי מוצק, עשיר ואלסטי. לצדו נמנה עם ההרכב גם הקלידן והמעבד הנפלא גרג פילינגיינס, שמכיר היטב את המורכבות ההרמונית והריתמית של המוזיקה הזאת.
התוצאה הייתה סאונד עצום, אבל לא מנופח. גם כשהתזמורת כולה פעלה במלוא העוצמה, אפשר היה להבחין בפרטים הקטנים: בקו נגינה של כלי נשיפה, בתשובה של הגיטרה, בתנועה עדינה של כלי ההקשה ובשכבה הרמונית שהסתתרה מאחורי המלודיה.
זה בדיוק סוד גדולתו של Songs in the Key of Life. זהו אלבום בעל שפע כמעט בלתי נתפס, אבל אף צליל בו אינו מקרי.
חמישים שנה של מוזיקה שאינה מזדקנת
וונדר בחר לבצע כמעט את האלבום כולו. הוא לא הסתפק בלהיטים הגדולים, ובכך קבע את אופיו האמנותי של הערב.
Sir Duke הצדיע למסורת הג'אז האמריקנית בחגיגה מסחררת של כלי נשיפה וסינקופות. חטיבת הנשיפה הציגה קווים מלודיים מורכבים, שהקדימו את זמנם בשנת 1976. גם היום הם שומרים על רעננות, תחכום ושמחת חיים.
I Wish סיפק את אחת מפסגות הפאנק של הערב. וונדר הפך זיכרונות ילדות לגרוב ממכר שהקפיץ את האולם כולו. לעומתו, Pastime Paradise חשף את הצד הנועז והניסיוני של וונדר. הוא שילב מוזיקה אלקטרונית, מסורות אפריקניות ועיבודים תזמורתיים עם אמירה חברתית נוקבת. כבר אז הוא הקדים את זמנו. אלא שדווקא ברגעים הפחות צפויים התגלתה גדולתו האמיתית של המופע.
Village Ghetto Land שילב עיבוד קאמרי עם אירוניה חברתית מצמררת. כך חשף וונדר את הצד האינטלקטואלי של יצירתו. Contusion, יצירת הפיוז'ן האינסטרומנטלית, המחישה את הקשר העמוק שלו לג'אז המודרני. לעומתה, Ebony Eyes הביא אל הבמה את רוחה התוססת של ניו אורלינס.
בהמשך הגיעו Summer Soft ו-Joy Inside My Tears והעניקו לערב רגעים של רוך מלודי.
ב-Knocks Me Off My Feet הרחיב וונדר את היצירה לאלתור ממושך. כאן התגלה שוב מוזיקאי הג'אז שמסתתר מאחורי מחבר הלהיטים. כזה שמעניק לאינסטינקטים שלו חופש מוחלט.
גם המפוחית קיבלה מקום של כבוד. המוזיקאי הצרפתי פרדריק יונה, ששיתף פעולה בעבר עם וונדר, הצטרף לנגינה. השניים פיתחו דיאלוג מוזיקלי מרתק, כמעט כמו שיחה בין שני קולות אנושיים. המפוחית הפכה בידיהם לכלי שמסוגל לצחוק, לבכות ולרגש.
כשהבת הופכת לחלק מהשיר שנכתב לכבודה
אחד הרגעים המרגשים ביותר היה, כצפוי, Isn’t She Lovely. השיר נכתב בעקבות הולדת בתו של וונדר, עיישה, ב-1975. חמישים שנה לאחר מכן, עצם נוכחותה על הבמה כחלק ממערך זמרי הרקע העניקה לביצוע משמעות שמעבר למוזיקה.
זו הייתה סגירת מעגל נדירה: תינוקת שהונצחה באחד משירי האהבה המפורסמים בעולם הפכה לאישה בוגרת, המשתתפת בחגיגת היובל של היצירה שהנציחה את לידתה. אבל וונדר לא הסתפק בנוסטלגיה משפחתית. לפני השיר הוא התייחס למצבו של העולם, מתח ביקורת חריפה על מנהיגים והזכיר את אחריותם כלפי הילדים וכלפי עתיד האנושות.
המסר הזה אינו תוספת פוליטית מקרית לרפרטואר שלו. הוא נמצא בלב יצירתו מאז ומתמיד. אצל וונדר, אהבה, צדק חברתי, תקווה, אמונה ושוויון אינם סיסמאות המודבקות למוזיקה. הם חלק מה-DNA שלה.
וכאשר הגיע As, אחד משירי האהבה הגדולים והמורכבים שנכתבו אי פעם, התחושה הייתה שהערב כולו מתנקז אל תוך אותה תפיסת עולם. זהו שיר שבונה את עוצמתו בהדרגה, מתוך חזרות, התפתחות הרמונית והתרוממות כמעט רוחנית. בגרסת הבמה שלו, עם המקהלה והתזמורת הגדולה, הפך השיר לחוויה של התעלות קולקטיבית.
Another Star, על המקצבים הלטיניים והאנרגיה המתפרצת שלו, סיפק סיום טבעי ומסחרר למסע המוזיקלי בתוך האלבום. אלא שאז התברר שההפתעה הגדולה ביותר עדיין ממתינה.
ואז הגיע לני קרביץ. וברסי התפוצץ
אחרי כמעט שלוש שעות של מוזיקה, כאשר נדמה היה שכבר אי אפשר להעלות עוד את מפלס ההתרגשות, הזמין וונדר אל הבמה את לני קרביץ. זו הייתה הופעת אורח מושלמת מבחינה מוזיקלית וסמלית.
קרביץ, מהאמנים החשובים שהמשיכו את מסורת הסול, הפאנק והרוק השחור אל העידן המודרני, הוא במובנים רבים אחד מיורשיו המובהקים של וונדר. החיבור בין השניים אינו רק מפגש של כוכבים. הוא מפגש בין דורות, בין שתי תפיסות של גרוב, ובין שני מוזיקאים שמבינים כי פאנק אמיתי אינו נמדד בעוצמה בלבד, אלא בדיוק, במתח וביכולת לשלוט בזמן.
הבחירה ב-Superstition הייתה הברקה. השיר, שיצא ב-1972 באלבום Talking Book, אינו חלק מ-Songs in the Key of Life. דווקא משום כך הוא היה הדרן אידיאלי: פריצת גבולות חגיגית אחרי ערב שהוקדש כמעט כולו לאלבום אחד.
והביצוע היה פיצוץ של אנרגיה. הריף האלמותי של הקלאווינט, אחד המהלכים הריתמיים המזוהים ביותר בתולדות הפאנק, הפך לבסיס למסע ממושך של נגינה, שירה וגרוב. חטיבת הנשיפה הוסיפה את העוצמה שלה, כלי ההקשה דחפו את המקצב קדימה, ושני האמנים העניקו לשיר תחושה של ג’אם ספונטני ומלא תשוקה.
קרביץ הביא איתו את החספוס הרוקיסטי, את הכריזמה ואת האנרגיה הפיזית שלו. וונדר השיב בשירה מלאת חיוניות ובשליטה מוזיקלית בלתי מעורערת.
השילוב היה כמעט מושלם: מצד אחד, האיש שהמציא חלק גדול מהשפה הזאת; מצד שני, מוזיקאי שבנה ממנה עולם אמנותי משלו. הביצוע המורחב כלל גם אזכור מוזיקלי של You Haven’t Done Nothin’, עוד אחת מקלאסיקות הפאנק הפוליטי של וונדר משנות השבעים.
זה היה יותר מהדרן. זו הייתה חגיגת ניצחון של המוזיקה השחורה האמריקנית, על שורשיה בגוספל, בבלוז, בג’אז ובסול, ועל השפעתה העצומה על הרוק המודרני.
ובעיקר, זה היה רגע שבו שתי אגדות מוזיקליות נפגשו לא כדי להוכיח משהו, אלא פשוט כדי ליהנות מנגינה משותפת.
לא מופע נוסטלגיה. ניצחון של האמנות
אפשר לנסות ולנתח את הערב הזה במונחים של איכות ביצוע, דיוק תזמורתי, מורכבות הרמונית או הישגים קוליים. בכל אחד מהמדדים הללו מדובר בהופעה יוצאת דופן.
אבל גדולתה האמיתית נמצאת במקום אחר. סטיבי וונדר הצליח במשך כמעט שלוש שעות להחזיר את המוזיקה למקום שבו היא חדלה להיות מוצר צריכה והופכת לחוויה אנושית משותפת. הוא עשה זאת ללא צורך בגימיקים, ללא תפאורה ראוותנית שמנסה להסתיר חולשות, וללא ההישענות האופיינית לכוכבים ותיקים על זיכרונות הקהל.
הוא פשוט ניגן. ניגן, שר, אלתר, צחק, דיבר, הוביל את הנגנים שלו ויצר תחושה שהמוזיקה עדיין חיה בתוכו באותה עוצמה שבה חיה לפני חמישים שנה. ויש כאן גם לקח מרתק על טבעה של גאונות מוזיקלית.
Songs in the Key of Life נחשב לאחד משיאי היצירה של המאה העשרים לא מפני שהוא מכיל מספר יוצא דופן של להיטים, אלא משום שהוא מייצג חזון אמנותי שלם. זהו עולם שבו מוזיקה פופולרית יכולה להיות מורכבת כמו ג’אז, מרגשת כמו גוספל, קצבית כמו פאנק ושאפתנית כמו יצירה סימפונית.
בפריז, חמישים שנה לאחר לידתו של האלבום, הוכיח וונדר שהחזון הזה לא איבד דבר מכוחו. ואולי זה ההישג הגדול ביותר של הערב: במשך כמעט שלוש שעות, מוזיקה שנכתבה לפני חצי מאה נשמעה כאילו נוצרה ממש עכשיו.
סטיבי וונדר אינו רק אחד היוצרים הגדולים בתולדות המוזיקה הפופולרית. הוא אחד מאותם אמנים נדירים ששינו את הדרך שבה אנחנו שומעים, מרגישים ומבינים מוזיקה.
בגיל 76, קולו עדיין נהדר, חוש הקצב שלו עדיין מעורר השתאות, והיכולת שלו לרגש קהל עצום נותרה כמעט על-טבעית.
אתמול בברסי לא חזינו באגדה שמנסה לשחזר את עברה. חזינו באגדה שמוכיחה שהעבר הגדול שלה עדיין חי, נושם, פועם ומסוגל להרעיד אולם שלם. וכאשר הצלילים האחרונים של Superstition נמוגו, אפשר היה לקבוע ללא היסוס: חמישים שנה אחרי Songs in the Key of Life, סטיבי וונדר עדיין מחזיק במפתח לחיים עצמם.
