אמש עלה יהודה פוליקר על בימת היכל התרבות בתל אביב. הפעם הוא הגיע עם המופע "עיניים שלי – 40 שנה". הקהל שמילא את האולם קיבל מסע מוזיקלי שנמשך כשעתיים. המסע נע בין יוון, הרוק הישראלי והסיפור האישי של פוליקר.
לצדו התייצב הרכב מורחב בן 11 נגנים. יחד הם העניקו לשירים הוותיקים צליל עשיר, חגיגי ומלא חיים. פוליקר הגיש את שירי האלבום, לצד להיטים נוספים מתחנות חייו. גם שירי בנזין, אלבומי הסולו וקלאסיקות יווניות השתלבו בערב.
פוליקר שר, ניגן והוביל את ההרכב לאורך הערב. הגוף אמנם הציב מגבלה, אך הרוח לא נכנעה לה. הקהל השיב לו באהבה, במחיאות כפיים ובשירה משותפת. לפני שבועיים סיפר פוליקר כי הבמה משכיחה ממנו את הקושי. הערב קיבלה האמירה הזאת ביטוי ממשי. הגיטרה הובילה את הדרך.
האלבום ששינה את מקומה של יוון בישראל
"עיניים שלי" ראה אור בשנת 1985. האלבום סימן תפנית חשובה בקריירה של פוליקר ובמוזיקה הישראלית. הוא לא היה הראשון שהביא לכאן מוזיקה יוונית. עם זאת, הוא העניק לה מעמד חדש בלב המיינסטרים הישראלי.
פוליקר חיבר בין לחנים יווניים, רוק ישראלי וצלילים ים־תיכוניים. יעקב גלעד כתב ללחנים מילים עבריות חדשות. השילוב יצר שפה מוזיקלית שלא נשמעה כך קודם לכן. השירים נשאו געגוע, אהבה, כאב ושמחת חיים. הם חיברו בין שורשיו היווניים של פוליקר לבין ישראל של שנות השמונים. בתוך זמן קצר הפך האלבום ליצירה מכוננת ולחלק מהפסקול המקומי.
ארבעים שנה חלפו, אבל השירים לא נשארו בתוך תקופתם. הם עברו בין משפחות, תחנות רדיו, חגיגות ומועדונים. כל דור מצא בהם רגש מוכר וסיפור משלו.
בין טברנה להיכל התרבות
הערב קיבלו השירים עטיפה רחבה ומעודכנת. 11 הנגנים יצרו סביב פוליקר מעטפת חמה ועשירה. הגיטרות פגשו את המקצבים היווניים, והעבר התחבר להווה. לעיתים נראה האולם המכובד כמו טברנה ישראלית גדולה. אנשים שרו, מחאו כפיים ונענו לקצב. ברגעים אחרים השתררה הקשבה עמוקה, כמעט אישית.
פוליקר לא ניסה להסתיר את הקושי. הוא פשוט עשה את הדבר שמלווה אותו יותר מארבעה עשורים. ניצב מול הקהל, אחז בגיטרה ונתן לשירים לדבר. זה לא היה רק ערב נוסטלגי לכבוד אלבום מצליח. המופע המחיש את כוחם של שירים לשרוד זמן ושינויים. הוא גם המחיש את כוחו של אמן להמשיך למרות מגבלות הגוף.
בתום כשעתיים נותרה תמונה אחת חזקה במיוחד. פוליקר עומד על הבמה, הקהל שר מולו, הגוף ביקש אוויר, והקהל החזיר לו אהבה.
