בין המיתוס למסך
בימים אלו עולה בבתי הקולנוע ברחבי הארץ הסרט “Michael”, ביוגרפיה נוצצת על מייקל ג'קסון בכיכובו של אחיינו ג'אפר ג'קסון. הסרט מבקש לשחזר את הקסם ואת ההצלחה. הוא מתמקד בשיאים ובפריצה הגדולה. במקביל, על המסך הביתי, חוזרת לדיון הסדרה Leaving Neverland במסגרת yes דוקו. לא מדובר ביצירה חדשה, אלא בהצפה מחודשת של אותו דוקו מטלטל מ-2019. לצד זאת, מופיע גם סרט המשך עדכני שמרחיב את הסיפור. כבר כאן נוצר מתח ברור בין שתי דרכי סיפור שלא נפגשות.
הסרט “Michael”, בבימויו של אנטואן פוקה, מציג את סיפור חייו של מייקל ג'קסוןn מהילדות כחבר בלהקת Jackson 5 בשנות השישים, דרך הפריצה המטאורית והפיכתו לכוכב פופ עולמי, ועד לשיאי הקריירה בשנות השמונים עם אלבומים כמו Thriller ו-Bad והסיבוב שהגיע בעקבותיהם. הנרטיב מתמקד במסע של ילד פלא שהופך לאמן שאפתן השואף לשלמות ולגדולה, תוך הדגשת הכישרון, העבודה הקשה והלחצים מבית ומחוץ, אך נעצר בנקודת השיא המקצועית ואינו ממשיך אל השנים המאוחרות יותר בחייו.
הטריילר לסרט הקולנוע
הטריילר לסדרת הדוקו
הפסקול הפרטי שלי
מבחינתי, הסיפור עם מייקל ג'קסון מתחיל בתחילת שנות השבעים. אז הוא היה הצעיר בחבורת האחים Jackson 5. זו הייתה חמישייה לוהטת. רצף של להיטי ריקודים מילא כל חלל.
שני אלבומים נצרבו אצלי במיוחד. Dancing Machine ו Skywriter. הייתי מניח אותם על הפטיפונים בערבי שישי. זה קרה בבית הנוער במרכז ביכורי העתים. הרחבה הייתה מתמלאת מיד.
כמה שנים מאוחר יותר, שנת 1993, כבר עמדתי מולו בפארק הירקון. הכי קרוב שאפשר. על הגדר. בלי מרחק. בשתי ההופעות שקיים באותו השבוע. זו הייתה חוויה ישירה וחשמלית.
כשהסיפור מתחיל להיסדק
עם השנים המשכתי לעקוב אחריו דרך הכותרות. המוזיקה נשארה. אבל הסיפור סביבו השתנה. פרשות וחשדות החלו לצוף. הדמות הפכה מורכבת יותר.
גם לאחר לכתו של מייקל ג'קסון, המשכתי לפגוש אותו דרך הבמה. נכחתי במספר מופעי מחווה. הם צצו במהירות. היה בהם ניסיון לשחזר את הקסם. התחושה כבר לא הייתה נקייה לגמרי.
צפייה קשה אבל בלתי נמנעת
כאן נכנסת הסדרה Leaving Neverland. זהו מסמך אישי כבד. הוא מביא עדויות של שני גברים שטענו כי נפגעו בילדותם. הסיפור נפרש לאורך שנים. הוא מציג מערכת יחסים מורכבת וטעונה.
כמי שנחשף לאורך השנים למקרים מורכבים, הצפייה אינה פשוטה. יש רגעים שמערערים. תחושת אי הנוחות מלווה את הצפייה. ועדיין, יש כאן חשיבות. זהו מסמך שלא מאפשר להתעלם מהשאלות.
הסרט שמלטף מול הדוקו שמטלטל
מול זה ניצב הסרט “Michael”. הוא מציג את ההישגים. את הגאונות. את הבמה. אך הוא כמעט ואינו נכנס לאזורים האפלים. הבחירה הזו ברורה. היא מייצרת דיוקן חלק יותר.
מנגד, Leaving Neverland מציבה במרכז עדויות וטענות. היא בוחנת את יחסי הכוח ואת המעטפת סביבו. הפער בין שני המסכים חד. הוא מורגש בכל רגע.
אייקון שלא מפסיק להדהד
אין ספק כי מייקל ג'קסון הוא מהאמנים החשובים של המאה העשרים. מאחוריו שורה ארוכה של להיטים. גם קליפים ששינו את השפה. הוא השפיע על דורות שלמים.
ובמקביל, דמותו נותרה שנויה במחלוקת. זה נוגע לחשדות שנקשרו בשמו. זה נוגע גם לשינויים החיצוניים שעבר. הדיון סביבו לא שוכך. הוא ממשיך להתחדש.
העובדה שהסרט והדוקו חוזרים יחד אינה מקרית. זהו תזמון שמחזיר את הסיפור לקדמת הבמה. בין המיתוס לבין הסדקים, מייקל ג'קסון ממשיך לעורר עניין, ויכוח וסקרנות.
