אמש, בהיכל התרבות בתל אביב, נכחתי באירוע מוזיקלי יוצא דופן: החברים של נטאשה עלו לבמה מול אולם מלא עד אפס מקום, במופע משותף ראשון מסוגו עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו ובעיבודו של אילן מוכיח. כבר בכניסה לאולם ניכרה התחושה שלא מדובר בעוד ערב נוסטלגי, אלא באירוע שמבקש להעניק פרשנות חדשה לחומר מוכר ואהוב.
החברים של נטאשה נחשבת, ובצדק, לאחת הלהקות החשובות והמשפיעות בתולדות הרוק הישראלי. לאורך השנים היא יצרה שפה מוזיקלית ייחודית, המשלבת עומק רגשי, טקסטים חכמים ולעיתים אירוניים, וסאונד שנע בין אינטימיות מחוספסת לנגיעות פופ ורוק עכשווי. שיריה ליוו דורות של מאזינים והפכו לחלק בלתי נפרד מהפסקול המקומי.
המפגש עם הפילהרמונית הישראלית העניק לשירים ממד נוסף. העיבודים של מוכיח בלטו ברגישותם: הם לא ניסו “להשתלט” על החומר המקורי, אלא להרחיב אותו, להוסיף צבע, עומק והדגשה רגשית, מבלי לאבד את האופי הישיר והאנושי של הלהקה. חשוב לציין כי התזמורת לא ליוותה את הלהקה לאורך כל המופע; שיתוף הפעולה הסימפוני הופיע בפרקים נבחרים בלבד, והמעבר בין הקטעים הרוקיים-אינטימיים לבין הקטעים התזמורתיים יצר דינמיקה מעניינת של מתח והרפיה.
ברשימת השירים שבוצעו נכללו להיטים על-זמניים כמו “עוד נגיעה”, “נאמר כבר הכל”, “מלנכולי”, “פרדי על הבוקר”, “שיר אחר”, “על קו הזינוק”, “אני לא רוקד כשעצוב”, “קוק בצהריים”, “מיליוני אנשים לבד”, “שני סיפורי אהבה” ו“יש זמן”. כל אחד מהם זכה לרגע משלו, והקהל, שנראה כי מכיר כל מילה וכל נשימה, הגיב בהתמסרות מלאה.
האולם המלא והקשוב חיזק את התחושה שמדובר במפגש בין עבר להווה: להקה שביססה את מעמדה כבר לפני עשרות שנים, אך ממשיכה לעורר עניין, סקרנות ורלוונטיות גם כיום. זה לא היה מופע שמבקש להוכיח דבר, אלא כזה שמציע מבט רחב ומכבד על יצירה קיימת, דרך עדשה סימפונית עשירה.
בסופו של הערב יצאתי עם התחושה שזהו לא רק אירוע מוזיקלי חגיגי, אלא ציון דרך נוסף במסע המתמשך של החברים של נטאשה, מסע שמוכיח כיצד רוק ישראלי יכול לפגוש תזמורת סימפונית מבלי לאבד את נשמתו, ואף להעמיק אותה.
על הפקת המופע אמונה חברת To Mix. החברים של נטאשה והתזמורת הפילהרמונית יפגשו שוב בהיכל בתאריך , כרטיסים זמינים כאן.
