שלוש שעות של תיאטרון רחב יריעה, סוחף ולא מתנצל, מציב זינגר של תיאטרון הקאמרי מראה חדה ולא נוחה אל אחת המורסות העמוקות ביותר של העם היהודי, לא רק השואה עצמה, אלא מה שנעשה אחריה. מה עושים עם מי ששרד. ומה נשאר ממנו כשהוא מחליט להמשיך לחיות בכל מחיר.
פיטר (פיוטר) זינגר יוצא מאושוויץ חסר כל ומגיע ללונדון כפליט. הוא מחליט להיאחז בחיים, למחוק עבר ולהמציא את עצמו מחדש בעולם שבו מוסר הוא מותרות. אט אט הוא בונה אימפריית נדל"ן, חודר לחברה הגבוהה הבריטית, כובש נשים ודלתות, ועושה זאת תוך רמיסה שיטתית של דייריו, ניצול פחדים וניהול כוחני של מציאות שאין בה חמלה. כשהאמת מתחילה לצוף, המבנה כולו מתחיל להתערער.
המחזה, המבוסס בהשראת סיפורו האמיתי של פיטר רחמן, אינו נאמן לביוגרפיה אלא משתמש בה כקרקע לדיון רחב על הישרדות, אשמה, זיכרון והמחיר האנושי של הצלחה. הקאמרי לקח את מחזהו של פיטר פלאנרי, בתרגומם של שחר פנקס ותום חודורוב, והפקיד אותו בידיו של הבמאי גלעד קמחי, שיוצר כאן עולם תיאטרוני דחוס, קצבי ומטריד.
עמוס תמם ורמי ברוך – שני קצוות של אותו סיפור
עמוס תמם, בדמותו של פיטר זינגר, מגיש משחק כנה, מדויק ואמיתי. הוא מצליח להעביר כחוט השני את סיפורו של אדם שקם מהמשרפות ובוחר לעשות לביתו באופן הכי נוקשה וקשוח שאיש עסקים יכול להיות. זינגר אינו מבקש סליחה ואינו מחפש מחילה. הוא מבקש שליטה. עמוס תמם מגלם אדם שבחר להמשיך לחיות כאילו כל מוסר נשרף יחד עם העולם הישן. זהו משחק מדויק, כמעט חסר רגש במכוון, שמבהיר כי הבחירה לשרוד בכל מחיר אינה גואלת – היא רק משנה את צורת האלימות.
מולו ניצב רמי ברוך בתפקיד מירצ'וק, הקאפו האוקראיני. זהו ציר הזיכרון האפל של ההצגה. הקאפו מן המחנה, הקריין הפונה לקהל והזקן באחרית ימיו, כולם מתנקזים לדמות אחת שמסרבת להיעלם. הנוכחות שלו חורטת את ההבנה שהעבר אינו נגמר, הוא רק מחליף בגדים.
לצידם בולטים נדב נייט כסטפן, האמן שנשאר צעיר תמיד, בזמן שסימני הזמן ניכרים על האחרים דרך איפור ושיער, ורוי מילר כמאניק, שאיבד את זיכרונו לאחר שהוכה במחנה ההשמדה ואיבד יחד איתו את עברו כולו.
בין מחנה השמדה ללונדון של שנות השישים
ההצגה נפתחת מול גדר תייל ועגלה, דימוי ישיר וחשוף של אושוויץ. מכאן מתחיל מסע שמדלג בין זמנים ומקומות, כשהבמה זורמת בהדרגה אל בריטניה של שנות החמישים והשישים.
התפאורה בנויה סביב מבנה מלבני אחד. בצידו האחד מופיעות אותיות ענק עם שמו של זינגר באנגלית, ובהמשך הן מתחלפות בקיצורי שמות של חברות נוכלות. אותו מבנה הופך לדירה, משרד, מועדון, מחנה ולעיתים לכלוב. זהו עולם שנבנה ומתפרק כל הזמן, בדיוק כמו זהותו של הגיבור.
ייחודה של ההפקה בכך שהחלפת התפאורה מתבצעת על ידי השחקנים עצמם, תוך כדי תנועה בין סצנות. אין עצירות ואין ניתוקים – הכול קורה מול העיניים, מוסיף קצב, חיוניות וזרימה טבעית להצגה.
תזמורת המהפכה – פסקול חי לתודעה
תזמורת המהפכה, בניצוחו של רועי אופנהיים, אינה ליווי אלא שחקן נוסף על הבמה. הנגנים גלויים, נוכחים ולעיתים אף משתלבים כסטטיסטים בתוך הסצנות.
קטעי המעבר, שנכתבו במיוחד על ידי אמיר לקנר, אינם רק גשרים מוזיקליים אלא כלי רגשי שמעמיק את הסיפור. בחלקו השני של המחזה מופיעים עיבודים לשירי הביטלס, בחירה מדויקת שמציבה מראת זמן לבריטניה של תחילת שנות השישים. המוזיקה הקלילה לכאורה פוגשת מציאות אנושית קשה ויוצרת דיסוננס שמחדד את הביקורת.
מחזה בתוך מחזה – הדור שמסרב להמשיך
מהמערכה הרביעית ואילך, זינגר מתפצל למחזה בתוך מחזה. קומונה של צעירים, בראשות בתו של הקאפו, מעלה הצגת פרינג' משלה בתוך העלילה. המהלך הזה מנתק את הסיפור מציר הזמן הליניארי ומשליך אותו למרחב אחר, רעיוני ורגשי.
הצעירים מסרבים להמשיך את אותו סיפור של כוח ושליטה, ומבקשים לשאול שאלות על אחריות, זיכרון והעברה בין דורות. ההצגה שהם מעלים מערערת את הנרטיב המרכזי ופותחת את המחזה לפרשנות רחבה הרבה יותר מסיפורו של זינגר עצמו.
מחשבה
בסופו של דבר, המחזה זינגר אינו שואל מה קרה שם, אלא מה אנחנו עושים עם זה עכשיו. האם הזיכרון הוא מצפן מוסרי, או כלי כוח נוסף. זו הצגה שלא מבקשת הזדהות, אלא אחריות.
כאן תמצאו מועדים נוספים למחזה וכרטיסים
טעימה קטנה – הטריילר הרשמי
