הצגת הפרמיירה בישראל
הפעם זה יהיה ארוך מהרגיל ולו בשל הסיבה שממש אהבתי כל רגע באופרה . חוגגים 40 שנה לאופרה הישראלית ופותחים את עונת 2026. אמש התקיימה הצגת הפרמיירה של האופרה יולנטה במשכן האופרה הישראלית. 164 שנים לאחר שהועלתה לראשונה בתיאטרון מרינסקי בסנט פטרסבורג, יצירתו האחרונה של המלחין הרוסי פיוטר איליץ’ צ’ייקובסקי הגיעה לישראל במלוא הדרה. הליברית נכתבה על ידי אחיו מודסט צ’ייקובסקי, בהשראת המחזה הדני בתו של המלך רנה מאת הנריק הרצ. האופרה מתמקדת ברגע אחד מרכזי, נמשכת כשעה וחצי במערכה אחת ומציעה חוויה לירית ואינטימית.
סיפור העלילה ומקורה במחזה דני
העלילה מתרחשת בפרובאנס ומתמקדת ביולנטה, נסיכה עיוורת מלידה. אביה, המלך רנה, מסתיר ממנה את עיוורונה ומגדל אותה בעולם סגור ומוגן, מנותקת מהעולם ומבלי לדעת על זהותה המלכותית. הדרמה נפתחת כאשר אביר זר, וודמונט, מגלה לה את הסוד ומעורר בה כמיהה חדשה לראייה ולהבנה עצמית. המודעות למצבה הופכת למפתח לריפוי שלה. בסופו של דבר יולנטה מסכימה לטיפול מסוכן, זוכה בראייתה ומתאחדת עם אהובה.
כאמור, העלילה מבוססת על המחזה הדני King René’s Daughter, שמתאר חיי נסיכה עיוורת החיה בגן מבודד. המפגש עם האביר מייצג רגע התעוררות ותובנה, נושא שהפך ללב האופרה של צ’ייקובסקי. עקרונות כמו חופש פנימי, הבחירה לדעת ואור מול חושך, עומדים במרכז הסיפור.
המוזיקה של צ’ייקובסקי והייחודיות שלה
המוזיקה של יולנטה היא רכה, לירית ומרוכזת, אחת היצירות הפנימיות ביותר של צ’ייקובסקי. הפתיחה הייחודית, ללא כינורות בתחילתה, יוצרת אווירה אפלולית המייצגת את עולמה הפנימי של הגיבורה. השימוש בצבעי תזמור עדינים, קווים מלודיים חמים ואריות מלאות רגש פנימי בולט במיוחד בדמויות יולנטה וודמונט. יולנטה נעה מבחינה מוזיקלית מתחושת סגירות ופסיביות לתודעה פעילה ורצון פנימי. וודמונט מייצג את האור מבחוץ, האריות שלו ליריות וחמות, מלאות פליאה ותשוקה, בעוד רוברט מביא קונטרסט דרמטי: אהבה, אש, אור מתפרץ וכוחות מאתגרים. המלך רנה, קול בס כבד, מציג סמכות ואהבה חסרת ביטחון, והרופא, איבן-חאקיה, בריטון מאוזן, מייצג ידע וניסיון, איזון בין מדע לאמונה.
השוואה לבלטים הקלאסיים של צ’ייקובסקי
יולנטה היא אופרה פנימית ומרוכזת, לעומתה יצירות הבלט של צ’ייקובסקי כמו אגם הברבורים ומפצח האגוזים הן יצירות רחבות, חגיגיות וקולנועיות כמעט. בבלטים יש תפאורה מורכבת, תזמור עז ואירועים חיצוניים גדולים, בעוד ביולנטה כל תזמור וכל מקצב נבחרים בקפידה כדי להדגיש את הרגעים הרגשיים הפנימיים של הדמויות. הליריות והפשטות המלודית שמאפיינות את יולנטה יוצרים חוויה אינטימית ומרוכזת, הנבדלת מהדרמה החיצונית והחזותית של הבלטים, ומדגישה את עולמו הפנימי של צ’ייקובסקי בשנותיו האחרונות.
הההפקה הישראלית – תפאורה, תאורה ותלבושות
ההפקה הישראלית מרשימה במיוחד. תפאורה של אדם קלר יוצרת גן מבודד בפרובנס, המתחבר לעולמה הפנימי של יולנטה, בעצם אין סימנים של פרחים ועצים אלא רק אדמה יבשושית וחולית, מעין משל לכך שהויז'ואל נעלם מעיני הגיבורה. נדב ברנע עיצב את התאורה באופן חכם, צובע את הבמה ויוצר תמונות שמלוות את הסיפור הרגשי. התלבושות של אולה שבצוב מביאות את רוח התקופה וממחישות את מעמד הדמויות. מנצח התזמורת דן אטינגר ומנצח המקהלה איתי ברקוביץ’ הובילו את התזמורת הסימפונית ראשון לציון ואת מקהלת האופרה הישראלית, שהשתתפו גם כסטטיסטים ומילאו את הבמה בקול ואווירה.
הבימוי של שירית לי־וייס מדויק ורגיש, משלב את התנועה של הדמויות עם המוזיקה באופן הרמוני ומעצים את הדרמה הפנימית של הסיפור.
הסולנים שהופיעו בפרמיירה היו אנג’לינה אחמדובה כיולנטה, אלכסיי דולגוב כוודמון, עודד רייך כרוברט, וזגן גזריאן כמלך רנה, יורי קיסין כברטרנד, פאסקו יונוץ כרופא איבן-חאקיה, וולוז'ין פאבל כאלמריק, עדנה פרוחניק כמרתה. דמויות נוספות כללו את בריגיטה בביצוע של אודינצוב ורוניקה ואת לאורה בביצוע ענת צ’רני.
מילה של מצו סופרן
"זוהי אופרה כמעט נטולת עלילות משנה אך רוויה מאבק פנימי עמוק", אומרת ענת צ’רני, מצו סופרן המשתתפת בהפקה. "הכוח לעורר את החושך, ההתעוררות הפנימית והרצון לדעת הם הרעיון המרכזי. המוזיקה והאריות משקפות את המעבר התודעתי של הדמויות ומעניקות חוויה אישית ומוחשית גם לקהל".
מנקודת מבט של הצופה
החוויה האישית שלי הצטרפה לכל אלה. אהבתי את הכתיבה המוזיקלית של צ’ייקובסקי. המלודיות, מקטעי התזמור ושילוב הכלים נבנו בחוכמה כדי להדגיש רגעים חשובים, ליצור מתח דרמטי ולשמור על זרימה טבעית. ברגעים קלילים, השירה הופכת לחריזה חדה, שמראה כי היצירה עומדת גם על במה פופולרית. למרות שאינני שולט ברוסית והייתי צריך מדי פעם להרים את הראש אל מסך הכתוביות, הרגשתי שאני נמצא במרכז חוויה מושלמת, מלאה רגש ועומק.
הקול והאקוסטיקה – חוויה ישירה
הפעם חשתי במיוחד את חוויית הסאונד באולם. צלילי כלי התזמורת, היוצאים מהפיט, התפשטו באופן שווה בכל החלל, ברכות טבעית וללא אמצעי הגברה. גם קולות הזמרים והזמרות הגיעו אלי בבירור ישיר ממקום הימצאם על הבמה, חוויה של אקוסטיקה משובחת נטו, שהעצימה את הקרבה הרגשית ליצירה ולדמויות. ואולי היתה זו השפה הרוסית שיוצאת בהגייה מעוגלת ורכה שלקחה את הסאונד למקום שאינו מכביד על הקשב.
