אמש בקפה תיאטרון הקאמרי, התקיימה הקראה מבוימת למחזהו האחרון והלא גמור של נסים אלוני. "האם יש מקקים בישראל?". מחזה שנכתב לאורך שנים רבות אולם אלוני מעולם לא סיים את כתיבתו. אמש היה בתיאטרון ניסיון להחזיר לו את נשמת אפו על רקע הוצאתו במתכונת ספר…
כשדורי פרנס מנחה ומוביל את ההתרחשות עלו בזה אחר זה או זה לצד זו השחקנים שנבחרו והקריאו קטעי דיאלוגים מתוך סיפור המחזה. (ששון גבאי, מיכל ויינברג, לאורה ריבלין, דורי פרנס, מרט פרחומובסקי, גד קינר־קיסינגר, דן שפירא, דב רייזר, גיא מסיקה, שיר סייג, אלכס סנדרוביץ, זאב שצקי, ערן שראל, רקפת א. ידידיה)
הנרטיב חושף את סיפורה של להקה נודדת שמקורה בימי מלחמת העולם השנייה, יהודים, נאצים ומה שביניהם. המופע שלהם מתפרק מול עיני הקהל. כמו אלוני עצמו – מרחף בין חלום, גלות וזהות ישראלית.
ולמה מקקים?
המקק הוא לא חרק בלבד. הוא סמל לשרידות, לזיכרון ולאשמה חבויה. אלוני שואל בעצם לאן נעלמה הרגישות? והאם עדיין נשאר משהו חי מתחת לבמה הזו?
הקראה כמופע
הקריאה לא רק הושמעה, היא שוחקה. השחקנים נכנסו לדמויות והגבול בין טיוטה לבמה היטשטש. בדיוק כפי שאלוני רצה ולא הספיק להשלים.
חוויית חלום או חזיון
לפעמים נדמה שאלוני כתב מתוך חלום או חזיון. יש מי ששואלים, ואני ביניהם, האם אלוני היה על מרחיבי תודעה. אבל האמת פשוטה יותר ומורכבת יותר. הדמיון שלו לא הגיע מכימיה, אלא מעולם פנימי סערותי. מלא מיתוסים, שפה וזיכרונות שלא נותנים מנוחה. זה מה שהופך את המחזה לחי, גם כשהוא לא גמור.
