את אושיק לוי לא צריך להציג – קול צרוב בזיכרון הישראלי כבר יותר משישים שנה, עוד מימי הלהקות הצבאיות, דרך רביעיות ותאומים ועד אלבומי סולו שהפכו לנכסי צאן ברזל, להיטי זהב וברזל יצוק כמו – "בלדה לשוטר", "חוזה לך ברח", "יונתן סע הביתה", "לישון לישון" ועוד. אבל הנה, גם אחרי שמלאו לו 80, לוי ממשיך להפתיע עם יצירה חדשה, רעננה ונוקבת – “הנפילה”, שראה אור השבוע.
מילים, לחן, ושאלה אחת גדולה
הטקסט, פרי עטם של נתן סלור ועידן גבריאל, הוא פיוט קיומי, מלא חרדה לצד תקווה. “מתי תבוא הנפילה, מתי תבוא הנחמה” – שאלה שחוזרת כמו מנטרה, מתנגנת בלב בדיוק כמו על הנייר. לחישות, טעויות, כישופים, עננים – כל אלה מתלכדים לכדי שיר שמדבר על הזמן שחולף, על העתיד הלא ידוע, על החיפוש אחרי אור.
כבוד צריך לתת כאן לשניים: סלור – נצר לשושלת ספרותית־אמנותית מהגדולות שיש לנו (כן, הסבא שלו הוא לא אחר מאשר נתן אלתרמן, האיש שהמציא מחדש את השפה השירית העברית), וגבריאל – שאחראי לא רק להלחנה אלא גם לעיבוד ולהפקה מוזיקלית מדויקת, כזו שיודעת לפנות מקום לקולו של אושיק, אבל גם לעטוף אותו באווירה עכשווית.
על הפריון, ועל השקט שבין האלבומים
חשוב לזכור – עברו כבר 15 שנה מאז אלבום האולפן האחרון של לוי, “קול וחומר” (2010). אמנם יצא אוסף להיטים לפני תריסר שנים, אבל מבחינת יצירה מקורית – קיבלנו בשנים האחרונות בעיקר שירים בודדים: “צא מן הבית”, “דמעות שמחה”, “מתגעגע”, “עד שנגיע”, “מחר”, וגם גרסה חדשה ל-“לא יודעים”, השיר ההוא מ־1971 שחזר להתנגן הפעם בדואט מרגש עם נכדתו עלמה מיצ'וניק – חמישים וארבע שנים אחרי שיצא לראשונה. כעת מצטרף לרשימה גם “הנפילה”, שממחיש את המשך הדרך האמנותית של לוי.
הנכדה, העיר, והזיכרון
בקליפ שביים עמרי דגן חוזר אושיק, מלווה בעלמה מיצ'וניק – הנכדה, שגם שרה קולות רקע – אל תל אביב של פעם. יש בזה מימד נוסטלגי, אבל גם אקט של המשכיות: סבא ונכדה, עיר שהייתה ועיר שנשארת, שיר חדש שנשען על מסורת ארוכה.
אושיק לוי לא “חי על המוניטין” – הוא חי את הרגע, ובוחר חומרים בקפידה. “הנפילה” הוא שיר שקט אך עוצמתי, שמעלה שאלות בלי לתת תשובות, ובעצם – זו כל התשובה.
