מדובר במחזה שנכתב בשנות השבעים על־ידי יעקב שבתאי, על בסיס הסיפור התנ"כי של נבות היזרעאלי – מחזה שכולו סעודה, אך לא של מנוחה אלא של כוח, רמיסה, והפיכת החוק לכלי בידי המלך ובני ביתו. בבימויו הקפדני והחכם של נתן דטנר, המחזה הפך ממדרש מודרני לעדות חיה על תקופתנו – תקופה שבה שיח השלטון, הדת, הבעלות והצדק נטמעים לתוך שיחת היום הלאומית־פוליטית.
אך גם כל זה מתגמד מול נקודת השיא של ההצגה – משחקה של אסנת פישמן, בתפקיד איזבל.
אסנת פישמן – יורשת כתר המשחק של הבימה לדורותיה
יש רגעים נדירים בתולדות התיאטרון שבהם עולה שחקנית לבמה – ומרגע שפתחה את פיה, נוצר שקט אחר. כזה היה הרגע שבו פישמן הופיעה על במת הבימה בתפקיד איזבל. לא עוד תפקיד – אלא מהלך היסטורי של שחקנית בשלה, אדירה, מדויקת עד רזי הנשימה, המנסחת מחדש את המקום של האישה־השחקנית בתיאטרון העברי.
אסנת פישמן היא היום, ללא כל ספק, היורשת הטבעית לשושלת הגדולות: חנה רובינא, חנה מרון, אורנה פורת – אותן אגדות תיאטרון שהגדירו דור. כמו אותן ענקיות, גם פישמן ניחנה באינטליגנציה תיאטרלית חריפה, באומץ רגשי מוחלט, ובשליטה עילאית בגופה, בקולה ובטקסט. היא מגישה את איזבל כקיסרית מודרנית – לא מנייריסטית, לא צורחת, לא משתפכת, אלא רוצחת בשקט, בנשיקה קרה, במבט חודר.
נראה כי ההשוואה לתיאטרון השייקספירי אינה רק מחמאה אלא מציאות: משחקה של פישמן היה ראוי לבמת ה-GLOBE בלונדון או לבימת ה-RSC – עיצוב דמות עמוק, ניואנסי, מרובד. בעבודתה, פישמן נעה בין הכוח והפיתוי, בין הקרירות האידיאולוגית לבין הדחף הנשי האכזרי – כאילו פוגשת ליידי מקבת את דלילה ואת קליאופטרה בו־זמנית.
ובכל זאת, זה לא רק משחק טכני: זהו משחק שנובע מתוכה, מתוך נפש סוערת, מתוך הבנה עמוקה של החומר התרבותי הישראלי ושל הרגע ההיסטורי שבו ההצגה מתקיימת.
משחק שמהדהד מעבר לבמה – ובעיקר ביום ההפגנה לשחרור החטופים
דווקא בערב שבו התקיימה ההצגה האחרונה של “אוכלים”, התקיימה בכיכר הבימה הפגנת ענק לשחרור החטופים. הפער בין הבמה לקהל בחוץ הפך לאירוע סימבולי: בפנים – מחזה על שלטון שמנכס לעצמו את הצדק, ובחוץ – ציבור שמתחנן לצדק, לחמלה, להכרה באדם הבודד.
הקהל שיצא מהאולם – חלקו דומע, חלקו פעור פה – ראה לא רק הצגה, אלא נבואה תרבותית־מוסרית שגולמה בגוף ובנשמה של פישמן. היה זה ערב תיאטרון שהפך לאירוע קולקטיבי, עדות חיה לכך שתרבות ותודעה – הולכות זו בצד זו, ורק שחקנית ענקית באמת יכולה להפוך את זה לאמיתי.
סיכום: פישמן לא שיחקה – היא גילמה גורל
ההחלטה להסיר את "אוכלים" אחרי שנה, על אף הביקוש והאולמות המלאים, מעלה שאלה קשה: האם תרבות שאינה מרצה, סאטירה שאינה מתנצלת, שחקנית שאינה נכנעת למוסכמות – היא יותר מדי לימים אלו? ואולי דווקא בשל כך, עלינו לזכור – אסנת פישמן, בתפקיד איזבל, עשתה לא פחות מהיסטוריה תיאטרונית. היא לא שיחקה דמות – היא גילמה גורל. גורלה של אומה שעדיין מחפשת את הגבול בין צדק למלכות. ובדיוק כמו בתיאטרון השייקספירי – היא עשתה זאת בעוצמה, ביופי, ובאכזריות מעודנת. אין עוד כמותה.
המחזה סוקר כאן לראשונה בינואר 2025
