בליל התשעה ביולי 2025 התרחש אחד השיאים התרבותיים בתל אביב, עיר שידעה כל כך הרבה סבל ועצב בשנתיים האחרונות.. כמה צעדים מכיכר החטופים, שבה הייתה באותה עת הפגנה כואבת לשחרורם, התקיימה אחת מההופעות הדרמטיות והבלתי נשכחות בתולדות האופרה הישראלית. כבר בכניסה נחשף קהל אל תפאורה מלאת עוצמה: העיר בייג'ין במלוא תפארתה, מסכות מסורקות, תאורה סגולה-כחולה עטופה באדוות עשן שהעניקה אווירה מזרחית־קסומה למשכן, אווירה הוליסטית שמקנה תחושת טקסיות לפני שצליל אחד נשמע.
טורנדוט – הרקע הדרמטי וההיסטורי
טורנדוט, יצירתו האחרונה של ג'אצ'ומו פוצ'יני, נכתבה בין 1921 לבין מותו ב־1924, ואלפאנו השלימו את המערכה השלישית עד לפרימיירה ב־1926. הסיפור של נסיכה סינית קרה שכופה חידות קטלניות על המבקשים את ידה, מהווה משל על גבורה, גאווה ואהבה מתגלמת, ומקיים דיאלוג פואטי־פסיכולוגי שמלווה במבני מוזיקה מרשימים ועמוקים.
פוצ’יני והזיקה לעתיד
פוצ’יני לא רק המשיך את המורשת האופראית האיטלקית, אלא גם שילב השפעות מודרניות – מוואגנר דרך דביסי ועד סטרווינסקי – ושתל במנגינה מוטיבים סיניים אותנטיים – שילוב שיצר אקוסטיקה גלובלית דרמטית, ובהפקת טורנדוט באופרה הישראלית התקיים איזון בין מסורת לפורמט מודרני. יתרה מכך, קיימת שליטה מלאה ביצירת מוטיבים משולבים בסצנות דרמטיות ורגשיות, שלימים שימשו השראה למלחינים במוזיקה קולנועית ואופרה מודרנית כגון ג’ון ויליאמס ומניוטי .
ההפקה של "טורנדוט", יצירתו האחרונה של ג’אצ’ומו פוצ’יני, עלתה לראשונה בישראל בגרסה זו ב-30 ביוני, לאחר שנדחתה בעקבות מתקפת הטילים האיראנית במסגרת מבצע "עם כלביא", שגרמה להשבתת החזרות ולביטול הופעות. ההפוגה הדרמטית הפכה את הביצוע לא רק למופע מוזיקלי אלא למעין הצהרה תרבותית – אמנות תחת אש, תרבות שמסרבת להיכנע. כשחודשה ההפקה, עוצמתה הייתה ברורה: מדובר באירוע שגבר על נסיבות הזמן, ושיחרר את האופרה הישראלית לרגע גדול באמת.
"טורנדוט" היא לא רק דרמה סינית אגדתית על נסיכה קפואה המעמידה חידות מוות למבקשי ידה. מדובר בכתב חידה מוסיקלי ואנושי. פוצ’יני, שלא זכה להשלים את האופרה, שילב כאן את מיטב השפעותיו – דביסי, סטרווינסקי, וואגנר – ויצר עולם עשיר בטקסטורות הרמוניות, דיסוננסים מודרניסטיים, שימוש במוטיבים חוזרים ובמוטיבים עממיים סיניים. באמצעות קופסת נגינה סינית שהחזיק, כתב את אחת המלודיות המזוהות ביותר באופרה כולה – "פרח היסמין", שהופכת בידי פוצ’יני לנושא רגשי עמוק. השפעתו ניכרת לא רק באופרה – אלא גם בקולנוע, בתיאטרון, ואצל מלחינים כדוגמת ג’ון ויליאמס, מנוטי ובריו.
תחת שרביטו של דן אטינגר, שמחזיק בקריירה בינלאומית מזהירה ובכישרון נדיר לפענוח נפש המוזיקה, התזמורת הסימפונית ראשון לציון נשמעה בערב זה כמו גוף חי. לא ליווי – אלא שותפות אמנותית מלאה. האיזון בין העוצמה התזמורתית לבין קולות הסולנים, ובעיקר בקטעים הדרמטיים ביותר, היה עדות לשיתוף פעולה חסר פשרות. אטינגר הביא למופע לא רק דיוק וניסיון אלא גם פרשנות נועזת, המעניקה לדמויות נפח חדש.
במרכז כל אלה עמדה אחת הזמרות הגדולות שפעלו כאן בשנים האחרונות: אלנה מיכאיילנקו, בתפקיד טורנדוט. כבר מן הרגע הראשון, ניכר שמדובר בקול נדיר – דרמטי, עשיר, עמוק ויציב, אך גם רגיש להפליא. במערכה השלישית, שבה הדמות מתפרקת רגשית מול קלָאף, מיכאיילנקו הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי: להפוך את הנסיכה הקפואה לאישה חיה, רוטטת. כל מילה ששרה הייתה טעונה – כל צליל, מדוד. היא לא שרה – היא גילמה. אין צורך לשאול מדוע מבקרי אירופה השוו את הופעותיה כטוסקה, אביגיל וג’וקונדה לאגדות האופרה. כאן, בתל אביב, היא העניקה ביצוע שאין דרך אחרת לתארו מלבד מופת.
אלכסנדרס אנטוננקו, בתפקיד קלָאף, הציג טנור עוצמתי ומרגש. גוון קולו הזכיר לעיתים את פאווארוטי בשיאו – אך מעבר לעוצמה הפיזית של הקול, אנטוננקו הביא עומק פסיכולוגי נדיר. בביצועו ל-"Nessun Dorma", השיא הדרמטי של האופרה, התזמורת נראתה כאילו נסוגה מעט, כדי לאפשר למילותיו לעמוד חשופות – השירה שלו והטקסטים לא נשמעו כהצהרה טכנית, אלא כזעקה פנימית של אדם שמוכן למות על אהבתו. הקהל, נרגש עד דמעות, השתהה רגע ארוך לפני שפרץ במחיאות כפיים סוערות, מתוך תחושת קדושה.
טריו המשרתים פינג, פונג ופנג, בגילומם של עודד רייך, אנתוני ווב וצ’ואן וונג, העניקו ביצוע מרהיב – לא רק כאתנחתא קומית, אלא כבעלי תפקיד דרמטי ופסיכולוגי עמוק. רייך, בשירתו הנקייה, העניק עומק אנושי לדמות פינג. ווב, עם קול ברור ועמוק, ניגן בדיוק רגשי מושלם מול וונג, שזכה למחמאות מיוחדות על האיזון בין תיאטרליות למוזיקליות. שלושתם יחד יצרו מעין מקהלה יוונית המשקפת את הכאוס והחמלה בעולמה של טורנדוט.
אלה ווסילביצקי בתפקיד ליו הייתה התגלמות של שברון לב. ב-"Signore, ascolta", שירתה הרכה והכואבת היכתה בקהל כמו תפילה אילמת. הצליחה לנסוך חמלה על הבמה באחד התפקידים הקשים ביותר – דמות קטנה יחסית בעלילה, שהופכת לרוח הגדולה של ההפקה. גם כאן, אטינגר והנגנים טיפחו את השקט כמו שמטפחים אור.
התפאורה והתלבושות, בעיצוב המחודש להפקת אנדריי שרבן מ־1984 בקובנט גארדן, הובאו לישראל בקנה מידה חסר תקדים. במערכה השנייה, כאשר פתחי הזהב נפתחים על רקע שירת ההמון, נוצרה תחושת טוטאליות תיאטרלית. התאורה לא הייתה תוספת – היא הייתה חלק מהלחן. כל מעבר צבע קיבל משמעות רגשית. זהו רגע נדיר שבו תפאורה ותלבושת לא עומדות בין הקהל למוזיקה – אלא פועלות בתוכה.
המערכה השלישית הייתה, בפשטות, רגע שיא בתולדות האופרה הישראלית. לא רק בשל מה שנאמר ונשמע – אלא בגלל מה שהורגש: פרק מוסיקלי שיצא מגבולות התווים והפך לאירוע חוצה שפה. טורנדוט של מיכאיילנקו התמוססה, קלָאף של אנטוננקו התרומם, המקהלה – אשר באופרה זו היא לא פחות מגיבור – שיגרה את קולה לשמיים, וכלי התזמורת חתמו את הסיפור בנימה גדולה מן החיים.
ולא פחות חשוב – הקהל. האולם היה מלא מפה לפה. במבואות האופרה נשמעו שפות רבות: עברית, רוסית, אנגלית. ההפקה הזו לא הייתה עוד ערב בבית האופרה – היא הייתה הכרזה. במיוחד שכמה צעדים משם נערכה הפגנה כואבת לשחרור החטופים.
הניתוח המוסיקלי
פוצ’יני תכנן לייטמוטיבים מתחילת העבודה כדי לפתח קשרים בין התווים לדמויות: קלָאף מנוגן במנגינה שעליה יורדת השמעה של תזמורת סדורה, בעוד שטורנדוט, נפגשת בהרמוניה שנהפכת לפסיכדלית (מימוש של דיסוננסים במודרניזם כזה)
הקונטרפונקט שבין קול ותזמורת
ב־Nessun Dorma, התיזמור פועל באופן מניפתי – מהמיתרים הבוקעים ועד לכלי הנשיפה האגרסביים (שוב שאפו לחברי התזמורת הנהדרים) – עובדים כמו שבלול שנותן קונטרה לקולו של אנטוננקו. דן אטינגר בחר אסטרטגיה של "גוף תזמורתי שמחכה לקריאה" – ולא "מלווה תובעת". התוצאה: אבחנה מוסיקלית מרתקת בפרקים כמו "All'alba vincerò".
מקהלה כתו מוסיקלי
המקהלה הפכה לכלי דרמטי משל עצמה – הרמוניה מוטרפת ומעוררת רגש ועוצמה בפרק כ- "Princesa" וקריאות-ההמונים כשקלָאף מנצח. הבחירה להעביר את המלודיה הראשית ממקהלה לסולן בתקופה של שיא דרמטי מחזקת את תחושת ההנעה והמניפה הטונאלית.
סיום המפגן – חוויה על־זמנית
כשהמנגינה האחרונה נשמעה, האולם ניצת ברגשי התרגשות, זה לא היה רק סיום – זה היה טקס. זיכרון של ערב שבו האמנות ניצחה את הפחד, שוברת מגבלות גיאוגרפיות ומוכיחה: האופרה הישראלית היא לא רק שווה – היא מובילה. היא עברה מבחן קיום מול תקופה קשה, וניצחה בשל הכריזמה האמנותית, במקצועיות האקדמית של דן אטינגר, הבמאים הכוראוגרפים, מתכנני התאורה התפאורה וכמובן בביצועי הסולנים
בתקופה האחרונה, בין שרות מילואים לשרות מילואים, לאה, אשתי ועבדכם הנאמן ערכנו מסע ארוך באופרות של וינה, מדריד, בודפשט, רומא ועוד– אפשר לומר בלב שלם: האופרה הישראלית וההפקות שלה אינן נופלות מאף אחת מהן. להיפך. היא מתייצבת בגאון על בימת ההיסטוריה של המוזיקה החיה, כסמל של תעוזה, רגש ומצוינות.
בין אם זו התזמורת שהתרוממה לרמות עילאיות, המנצח שהעניק פרשנות נועזת אך נאמנה, המקהלה החיה, השחקנים והרקדניות והרקדנים וכמובן הסולנים המשובחים או הקהל שנשאר לנשום יחד עם הצלילים – ברור כי טורנדוט כפי שנשמעה ונראתה בישראל ב־2025 תיזכר כאירוע מכונן, מונומנטלי, לא פחות. חוויה אמנותית בלתי רגילה.
טורנדוט, ישראל 9 ביולי 2025 – חוויה אמיתית, אשר משלבת את העבר, ההווה והעתיד של האמנות ואופרת־עוצמה, ומציבה אותנו כשותפים לגיטימיים בצמרת בתי האופרה העולמית –ולעיתים אף מובילה מעליהן.
מועדי הצגה נוספים מעודכנים
11.7.25 ו' 13:00
12.7.25 שבת 21:00
מחירי כרטיסים: 205 – 467 ₪. לרכישה לחצו כאן
