פורטיס שוב הרים את הבארבי. חגג את יום ההולדת שלו, 71, אם תהיתם, באיחור של יום. מזל שחזרתי מחו״ל*, לא הייתי מפספסת את זה.
הוא פתח את ההופעה בכמה מילים – הרי איך אפשר להרעיד את הבארבי כשחיילים נופלים. מדי יום. הוא פתח בלהזכיר ולזכור, להרגיש, לחשוב, לדבר על זה. להצטער, זה לא עובר לידו, זה לא עובר לידנו. וכמוזיקאי איך בכלל אפשר לעלות ולשיר? ולשמח. אז תודה פורטיס על הפתיחה, וגם על הסגיר.
אם אני אנסה להיזכר בכמה הופעות שלו הייתי, אני לא אצליח להיזכר בכולן. ההופעות הראשונות בפורום בבאר שבע בסוף שנות ה-80 או תחילת ה-90 – אני הילדה הקטנה שבתום כל הופעה רצה אל מאחורי הקלעים להגיד ״תודה״. ממשיכה כשיכולה לפקוד את ההופעות שלו. כבר לא רצה אל מאחורי הקלעים. כי פורטיס חבר. של כולנו.
הקהל בגילי וצפונה, וככל שנתבגר זה יהיה לרגע מביך ומדאיג יותר (בהומור חברים!). זוהי מראה שמספרת מי אנחנו וכמה כבר עברנו. וזה גורם לי להתנשא מעל כולם, ולהגיד ״לאאאא… אני לא חלק מהקבוצה הזו״. תקראו לי זקנופובית. זה קשוח. אבל אז ילד הרוק הנצחי, עם פחות קול, ופחות מרץ, לוקח את כולנו בסיבוב. אותם, לא אותי.
ניערתי היטב את הגולגולת (חשד לאירוע מוחי) השיער התנפנף לכל הכיוונים. רקדתי, חלק מהזמן על רגל אחת (קרסול פגועה חודשים…), שרתי עד כלות וגם הזעתי באירוע ״ביקראם פורטיס״.
מישהו בקהל צעק לו ״פורטיס תגביר ת׳מזגן״. פורטיס לא נשאר חייב: ״אני על המוזיקה. זה הקטע שלי, ואתה רוצה להשוות מי מזיע יותר? אני פה עושה אירובי שעתיים״. הקהל שאג. האיש התאכזב ואמר לנו ״אבל אם הוא יבקש בטח יגבירו״.
לא היה אף שיר מפלונטר, וחבל. מורן שהייתה איתי אומרת, שאולי בגלל סיבוב ההופעות שחגג את פלונטר לפני שנה וחצי. אולי.
צחקתי, שרתי, צהלתי, בכיתי, הו כמה שבכיתי. ״ניצוצות״ הוא השיר האהוב עלי ביותר. מבין כל השירים בעולם, בכל הזמנים. דמעתי מאד, הסרתי את המשקפיים, ניגבתי את הדמעות. לא זזתי. רק אני והשקט וניצוצות.
בסוף אפילו אהבתי את הקהל. את המבוגרים, את הילדים שלהם שהגיעו איתם, את אלה שעמדו בפרונט עם פרצוף מכורכם שמה פתאום אני מנסה לתפוס להם את המקום, והרי יש להם קושן על הבלטה, הם עמדו שם משמונה. את כולם אהבתי. רכבתי על אופניים חזרה הביתה מחייכת. מחוייכת.
את ההופעה פורטיס סיכם ב״יער ישראלי״, כמו תפילה מולחנת היטב. כולנו עצרנו לרגע ״יהיה טוב יהיה בסדר״. אמן.
והכי חשוב
*חזרתי מכמה חודשים ארוכים בחו״ל, ואז תקפה אותי איראן ואיתה את כל עבודות הצילום שלי. יובל הציע לי לנצל את הבמה ולספר לכם 🙂 נעים מאד דפנה טלמון, צלמת סטילס. מה אני מצלמת? אירועים שמחים, כנסים, פסטיבלים והופעות, משפחות, בוקים לבנות מצווה, לבעלי חיים שלכם והכי הכי אני מצלמת בוקים לרווקים/ות שרוצים תמונות מעולות באור טבעי לאתרי ואפליקציות דייטינג. dafnatalmon.com/photography טלפון – 052-3450909. תודה.
