תארו לכם את הרגע הזה שבו כל ילד שמריץ את אצבעותיו על גיטרה אוחז בפעם הראשונה בריף הגיטרה האגדי של "Smoke on the Water" – הריף שאיתו נולדה האשליה שכולנו יכולים להיות רוקיסטים.
אבל מאיפה הגיע הריף הזה באמת? האם ייתכן שהבסיס לרוק הקשוח של שנות השבעים נשען בכלל על סמבה ברזילאית קצבית משנות השישים?
עולם המוזיקה מלא ציטוטים
בעולם שבו כל אקורד כבר נוגן, כל סולם כבר נוצל, וכל מנגינה כבר נרשמה – הגבולות בין מחווה, השראה ופלגיאט מטשטשים.
אין כמעט להקה או יוצר שלא נגעו, במודע או לא, ביצירה של מישהו אחר. לפעמים זו קריצה, לפעמים השפעה – ולפעמים גם תביעה משפטית של מיליונים. אז הנה גם Deep Purple לא יוצאים נקיים. ומרסקים לי את חוויות הנעורים כמעריץ שרוף!!!
הכוכבת הנשכחת: Maria Moita
בשנת 1964, הרבה לפני שריפים עלו באש באגם ז'נבה, יצא לאור שיר בוסה־נובה פוליטי־פיוטי בשם "Maria Moita" – פרי שיתוף פעולה בין המלחין קרלוס לירה Carlos Lyra לבין המשורר וניציוס דה מוראז Vinícius de Moraes.
גרסאות שונות לשיר, ובעיקר זו של Sérgio Mendes & Brasil ’66, מכילות בדיוק את הרצף המוזיקלי שהפך ב־1972 לריף הכי מפורסם ברוק:
G – Bb – C – G – Bb – Db – C (או בתרגום לגיטרה: המוטיב הפותח של Smoke on the Water)
צירוף מקרים או זיכרון מוזיקלי עמום?
ריצ'י בלקמור, גיטריסט הלהקה, טען שהמציא את הריף בכוונה לפשטות גולמית – כמעט ילדותית. כך בלקמור על הריף המפורסם – "ניסיתי לכתוב משהו שיהיה קל לנגן, כמעט ילדותי. בסוף חיברתי משהו שהוא כמו מה שבטהובן היה כותב לו היה מנגן רוק.”
בהופעות חיות, לדוגמא – בהקלטות המופע ביפן כפי שתועד באלבום – Made in Japan משנת 1972, ריצ'י בלקמור נהג לשלב לפעמים ציטוטים מוזיקליים משירים אחרים בתוך הסולואים – ביניהם גם פתיח של בטהובן וגם שירים של Hendrix ו-Bach – מה שמראה כמה "עירוב" מוזיקלי נחשב אצלו למשהו טבעי.
אבל כששומעים את "Maria Moita", אי אפשר שלא להרים גבה: האם ייתכן שהמוטיב הזה נשתל עמוק בתודעה של בלקמור בעקבות גל הבוסה-נובה שהציף את אנגליה בתחילת שנות ה־60?
האזינו והשוו בעצמכם
טענה תרבותית
האם מדובר בפלגיאט? אולי לא במובן המשפטי. אבל מבחינה מוזיקלית – יש כאן תעלומה קטנה, והיסטוריה ששווה להעלות ממעמקי הצלילים. ואם כבר לקחת – לפחות עשית מזה רוקנרול.
