המחזה החדש של הלל מיטלפונקט, "אמא" שעלה אמש בהצגת פרמיירה חגיגית בתיאטרון בית ליסין, לא מהסס להציב את המוסד האולטימטיבי – אמא – כסופת רגש, ביקורת, היסטוריה וזיכרון. הלכנו לראות, וחזרנו עם מחשבות רבות על אמהות, מדינה, ועל מה שקורה כשמחטטים בפצעים ישנים. מיטלפונקט חוזר אל תיאטרון הבית שלו
תוצרת כחול לבן
מדובר ביצירה מקורית ישראלית. וזה לא דבר של מה בכך בימים טרופים שכאלה, כשנדמה שהכול סביבנו מיובא או מתורגם. אז רק על זה מגיע שאפו. ואם כבר מדברים על ייבוא וגלות – הרי מדובר במחזה על שיבה, או נכון יותר – על האם שחוזרת אחרי 40 שנה באמריקה, בה ניסתה לבנות לעצמה קריירת שירה שלא ממש המריאה.
המלכה האם חוזרת לבמה
יונה אליאן קשת, בתפקיד האם שלי, מפיחה חיים בדמות של אמנית ישראלית – אמריקאית, שנעלמה מהנוף המקומי לאחר הופעה טלוויזיונית זכורה, בה תקפה את השלטון והמדינה. נשמע מוכר? גם לנו. ומיד עלתה בזיכרון הפרשה ההיא – עליזה קאשי, שעמוק בשנות ה-70 סיימה קריירה ציבורית בישראל בעקבות אמירה לא מצונזרת בשידור חי. אין לדעת אם מיטלפונקט כיוון לשם, אבל כצופים, ההקשר צץ מאליו.
מעניין שדווקא בקומוניקט המחזה לא הוזכרה קאשי, אלא שורה של אמירות אחרות, פרובוקטיביות לא פחות – דודו טופז, עודד קוטלר, תיקי דיין, יאיר גרבוז – כולם בתפקיד אומנים שהתנגשו עם ההמון ועם השלטון. אבל קאשי, הקול הנשי הימני ההוא – נעלמה מהשיח. אולי בכוונה, אולי בטעות.
הכאב שלא נאמר – מקלות ואבנים
ובתוך כל זה – שיר אחד חוזר שוב ושוב – "מקלות ואבנים". שירה הבדיוני של האם במחזה, שמעלה זיכרונות מיתולוגיים – וגם את הציטוט האלמותי של אלברט איינשטיין "אני לא יודע איך תיראה מלחמת העולם השלישית, אבל הרביעית תיערך במקלות ואבנים." המוזיקה, אגב, מאת אבי בללי (נקמת הטרקטור), מוסיפה שכבת עומק – מינימליסטית, גולמית, פועמת.
הבאנו את זה על עצמנו
אחרים הביאו על עצמם
הם או אנחנו, כבר לא משנה
הגענו אל קץ העולם.
פטריית ענק עולה באופק
רעל ממלא את האוויר
חשכה עוטפת את כולנו
השמש מחר כבר לא תאיר.
אולי כבר השנה
כמו לפני שנים
נשוב להילחם
במקלות ואבנים.
הבית שהיה ביתנו
קורס אל מול עינינו
חיות הבר הפראיות
פושטות בכל שדותינו,
הקיץ לוהט יותר מתמיד
השדות לא חדלים מלבעור,
אומרים שכשיגיע החורף
השלג יהיה שחור.
פזמון
איבדנו הכל
יצאנו לדרכים,
הפכנו נוודים
מרים ומסוכנים.
כן, כבר השנה
כמו בזמנים הישנים,
נצא להילחם
במקלות ואבנים.
העלילה כולה מתרחשת בתוך דירה תל-אביבית ישנה הצמודה לנגריה של האב המנוח – מיקרוקוסמוס של משפחה חבולה. הבת הבכורה הובי (יעל וקשטיין) ירשה את הנגרייה. הבת השנייה דקלה (דניאל גל)– עורכת דין שמחזרת אחרי הבוס הנשוי שלה; ובתווך – צעירה מסתורית שם מייקי (מיקה שיבק) הנכנסת לסיפור מהדלת האחורית של המחאות והאהבות החדשות. ואז, בום – האמא חוזרת, עם שיער בלונד פלטינה וגינונים מהבמה האמריקאית, ומנערת הכול.
ומכאן – סודות נחשפים, משקעים צפים, והעבר שלא באמת עבר תובע את מקומו. משחק משובח, בימוי מוקפד, עיצוב דמויות מדויק. יונה אליאן, כמו תמיד, מחזיקה את הבמה בעוצמה רגועה. שאר השחקניות – לא פחות מרשימות.
ואם נחזור לרגע למוזיקה – בללי רקם פס-קול שמלווה את המחזה כמו לב פועם ברקע. זה לא שירים שתזמזמו אחר כך – זה פסקול רגשי, תת-עורי, שלוקח אתכם אל עומק הדרמה.
בסופו של ערב – "אמא" הוא מחזה חשוב, שנוגע בנו לא רק כי הוא כתוב טוב, אלא כי הוא מזכיר לנו שגם המשפחות הכי סדוקות הן בבואה של החברה בה אנחנו חיים – על הקרעים, הסתירות, והגעגוע למשהו שפעם קראנו לו "בית". הלל מיטלפונקט היטיב לעצב לצופים סיפור חיים מרתק.
המחזה ימשיך לרוץ על בימת תיאטרון בית ליסין בחודש יולי, כרטיסים זמינים כאן
