מופע הארנבות של ד"ר קספר (שי להב – סולן, פסנתר חשמלי וסינתיסייזר. אורן ברזילי – שירה וגיטרה חשמלית. אריאל פוליאקוב – גיטרה חשמלית. אורן זיו – בס. יובי חייבי – תופים) הלהיטו, שילהבו והטריפו את החושים במופע האיחוד הנהדר, כאן בהאנגר 11 לרגל 30 שנה לאלבום הבכורה שיצא בשנת 1993בהפקתו של דודי לוי והיווה פריצת דרך בסגנונו היחודי, המגניב שברוק הישראלי אשר שלט בשנות ה90 המוקדמות. יחד עם אביב גפן, איפה הילד, משינה , כנסיית השכל ועוד, היתה זו תקופת הזוהר של הרוק הישראלי (ימי הרוקסן, פסטיבל ערד, ליל אהבה בצמח). הדור הנאיבי אבל הסופר מורד ובועט, מעגלי "הפוגו", הלילות בשקי השינה בפסטיבלי האלפים, הימים שרצנו לקנות דיסקים משובחים ואיזו מוזיקה ישראלית משובחת להפליא. הקספרים סיפקו להיטים על טהרת הרוק, פופ בסגנון הרוק שבא מסיאטל, גם קצביות מדליקה ודיסטורשנים שמעיפים אותך לשיא האקסטזה ומאידך שירים שמספקים טונות של רגש.
בכניסה להאנגר 11, נמכרים בדוכן מרצ'נדייז: תיקי בד, חולצות, קפוצ'ונים והקהל שבחלקו צעירים/ות, משפחות ובני דורי, גילאי ה40 פלוס, מתקשטים בטי שירט סופר מגניבה לכבוד האיחוד.
אט אט תוך כדי לגימה מכוס בירה קלילה ומשובחת, מתמלא האולם עד אפס מקום. בסביבות תשע וחצי הקספרים עולים לבמה ופותחים עם "מנגינות" (שיר הנושא מאלבומם האחרון שיצא ב2015) "עוטף את עצמי במנגינות ועולה למעלה עד שאני שוכח מהכל". פתיחה מושלמת ! וקפיצה בזמן ל93' ו"בואי דינה" שהקפיץ את הקהל (מילים ולחן של אורן ברזילי ושי להב הגאוניים) שיסדו את הלהקה בחולון ב1991, התפרקו ב1996 והתאחדו ב2004. הם אלו שכתבו והלחינו, יצרו להיטי נכסי צאן ברזל שתמיד יחזירו אותנו בעונג והנאה לימי התיכון העליזים והמגניבים, לימים היפים של מועדון הרוקסן, רוק בים האדום ואיך לא בערד ובחוף צמח. בני הארבעים, חמישים שלבטח היו, מבינים טוב מאוד עד כמה היתה זו תקופה כל כך יפה ונדירה בנעורינו.
"יום שני השמח", "היא כל הסיפור" ו"האש שלה" מאלבומם סוף לא טוב (2009). סך הכל הוציאו לאור הקספרים 6 אלבומים, אוסף והופעה חיה. אמנם זהו ערב קרירי בנמל תל אביב אבל אנו נזכרים ב"כל אותם ימות הקיץ. חום נופל על גג הבית." איזה להיט מהמם. "אני לא עצוב שהיא הלכה מכאן. אני לא עצוב אני משועמם. יותר מדי יותר מדי" (מאלבומם השני, הו הו, 1995). "רדיו ג'ו הסופר גרובי. את החשמל באוויר והאנרגיות שפירקו את ההאנגר אמש, די קשה להסביר במילים. כשאתה נוכח ליד הבמה ויחד איתך מעל לאלפיים איש, צורחים מילה במילה, קופצים, רוקדים. צמרמורות ושערות שמזדקרות במין זריקה מענגת לעבר הנעורים.
וכעת סט ברגוע, אקוסטי ומרגש. "לטיסיה", "הקומיקאים" וההימנון "הכל יהיה בסדר" שקצת הרגיע אותנו בימים טרופים אלו. כמה רגש וחן העביר אורן בביצוע קסום.
מתעוררים ל"בוקר חדש" ומרגישים "רוח גדולה" (אורן ברזילי מקדיש לבסיסט מההרכב המקורי, איציק רייזנברג ז"ל שפרש ממנה ב96' לטובת החזרה בתשובה ונפטר. עימנו מכבדת בנוכחותה, אחותו, דבורה). אם כבר עוצמתיות, חשמל באוויר ודיסטורשן, אנו נכנסים לסט הלהיטים הלוהטים. "בשמלה אדומה" (את לא מבינה). קאבר היסטרי ללהקת הנח"ל המיתולוגית. "השיר שלי" ("כי הגעתי לכאן לבד, אני לא צריך פה אף אחד כי לי תמיד יהיה אותי"). "תראו אותי. אני שמח סתם פתאום. הכל נראה לי יפה היום" והנה מאחורי קבוצת צעירים קופצת ורוקדים "פוגו". פה בהחלט נזרקנו למועדונים כמו הפינגווין או הזמן אמיתי. אין על הניינטיז. רק שי ואורן יכולים להבריק וליצור שירים כל כך בועטים כמו "אחלום לנצח" או "סקס" שלרגע החזיר אותי לפחות לאנרגיות של פסטיבל ערד 1994 יחד עם מעל 40 אלף איש שמהופנטים מאורן ושי שהיוו לנו כוכבי הרגע, אלילי הרוק הישראלי. ונסכם ונסכים עימם בשיר הנועל והאדיר , "עולם שקט" ("אין שום טעם לספור את הימים לאחור, לא הזמן יעשה את שלו. שהכעס עבר אז רק העצב נשאר. צועק מול עולם שקט. עולם שקט").
שעה ו40 דקות נפלאות תמו להם ואנו יוצאים מההאנגר עם חיוך, עונג והנאה מרובה. תכלס, השירים הכי נוגעים ויפים הם אלו שבדרך כלל עיצבו אותנו, את הנעורים. עליהם תמיד נתרפק באושר אך גם כשעצוב לעיתים. שירים עם הרבה כח, רגש וסופר מגניבות.
תודה לכם קספרים מופלאים והכי נקווה שלמרות שהיה זה מופע איחוד חד פעמי, אנחנו עוד נתראה בקרוב.
