זה היה באמצע העשור האחרון של המאה הקודמת, אלו היו שנותיי בתיכון, התקופה ההכי מוזיקלית שלי, ספגתי אלבומי רוק בטירוף, Blood sugar sex magic, של הרד הוט, Angel dust של פייט נו מור, אליס אין צ'יין וכמובן ניק קייב עם האלבום המטורף Henery’s dream שעד היום מדהים אותי בכל שמיעה, ואז הגיע השיר "ערב ב' כסלו" עם הפתיח בס המצמרר, האווירה האפלולית והדרמטיות הווקאלית של ערן צור, מבחינתי זה היה המשך סגנוני ישיר לאליל שלי ניק קייב, בנקודת הזמן הזאת הפכתי למעריץ שרוף של ערן צור.
זה לא שלא שמעתי את ערן צור לפני כן, "כרמלה גרוס וואגנר" הלהקה והאלבום היו תמיד בפליילסט שלי ושל מקורביי ועל הקלטת של "טאטו" חרשתי נון סטופ, אבל "ערב ב' כסלו" והאלבום שיצא אחר כך "עיוור בלב ים" היו תוצר ייחודי, אסופת שירים סיפוריים שלכל אחד צבע וסגנון משלו, אם זה המקבריות של "ערב ב' כסלו", או הטאצ' הים תיכוני של "מדינה" (שהלחן שלו תמיד הזכיר לי את "ילדים זה שמחה"), הרוק הכסאחיסטי עם "מה את עושה?", החוצפה והבוטות של "ואז הופיעה בטי", האופטימיות של "קיץ" והיפוכו המנותק "המנון לאדישות" (שכתב והלחין ארקדי דוכין אבל מתאים בול לערן צור ואווירת האלבום), ובל נשכח את השיר שעלי אהוב במיוחד שפותח את האלבום – "המכסה הירוק", המשכו של "בגן שלך" מהאלבום הקודם. היה באלבום הזה הכל מהכל, מעורב ארץ ישראלי בנגיעות אירופאיות, לא סתם "עיוור בלב ים" הפך לקאלט ולאבן דרך מרכזית ברוק הישראלי.
"עיוור בלב ים" יצא ב-1995, ועד כמה שהאלבום נחשב למאסטרפיס, ערן צור לא נכנס במהירות למיינסטרים, למרות שבתקופה ההיא המרחק בין הרוק אלטרנטיבי למרכז היה לא גדול כמו היום, אז הגיע הסינגל "קיץ" או יותר נכון גירסת המיקס הקצבי לשיר, הרומנטיות הישירה של השיר והחזרה בפזמון על השורה "אני אוהב, אוהב, אוהב אוהב" תפסה את האוזן המיינסטרימית הישראלית, כמה שנים אחר כך ושיר האהבה "בלילות של ירח מלא" ירש את ההצלחה של קודמו והפך עד היום למזוהה ביותר עם ערן צור, אין ספק שלפופ הישראלי קל יותר לעכל שירים אופטימיים עם אלמנטים קליטים שלא מתארים את המציאות בצורה מורכבת מדי.
כל שנה אחרי החגים מציינים בתל אביב את פסטיבל הפסנתר, כבר 24 שנים, מי היה מאמין?, לא זוכר מתי התחלתי ללכת להופעות הפסטיבל אבל אני רק יודע שבשבילי זו מסורת של שנים, מחכה ליום הפרסום ואז מתחיל לבחור בקפידה הופעות ולשריין כרטיסים כי הרי אי אפשר לראות את הכל. אז נכון שלא בכל ההופעות הפסנתר תופס חשיבות מרכזית, אבל זו בשבילי באמת הזדמנות מצוינת לצפות במופעים חד פעמיים, שיתופי פעולה מיוחדים, הצדעות למוזיקאים או לאלבומים, ולאור ההקדמה שמקודם הרי זה ברור איזו הופעה בחרתי לסמן ראשון ביומן.
יום שישי בערב, אולם אסייא במוזיאון תל אביב, שורה 3 בול באמצע, אולי המיקום הכי טוב באולם, הרי זה בדיוק מול המיקרופון של ערן צור, עכשיו רק שההופעה תהיה לפי סדר השירים באלבום וזה יהיה מושלם, צלילי גיטרה ראשונים מרגיעים אותי, כן, הנה "המכסה הירוק", אני נשטף בגלי צמרמורת ומיד מתרווח בכסא, זה הולך להיות טוב, אני כבר יודע, ראיתי עשרות הופעות של ערן צור במשך העשורים האחרונים אבל אף פעם לא יצא לי לשמוע את כל שירי "עיוור בלב ים" בביצוע הופעה מלא, סקירה מהירה על הקהל באולם, כן, גם להם יש את אותה תחושת סיפוק בעיניים.
זה גם הזמן להציג את הנגנים, חוץ מהבס של ערן יש גם את רון בונקר בגיטרות, עידו זלזניק בקלידים ולבסוף קרן טפרברג על התופים, הרכב מצומצם לכמות הנגנים שהשתתפה באלבום המקורי, אז גם היו את חבריו להרכב "כרמלה גרוס וואגנר" אבל גם מוזיקאים דגולים נוספים כמו ארקדי דוכין שהפיק את האלבום ואפילו אריס סאן שתרם סולו בוזוקי לשיר "מדינה", הפעם זה יהיה תפקידו של רון בונקר על הגיטרה, נכון זה לא הבוזוקי אבל החספוס הגראנג'י של בונקר היה תחליף ראוי.
למעשה, כמו שערן צור סיפר בהופעה, אותו צליל מחוספס היה זה שמשך את אוזנו באחד מפסטיבלי האינדינגב כשהוא שמע את רון בונקר מנגן את "ציפורן" מתוך "עיוור בלב ים", אז הנה, מעגל נסגר.
מתקדמים קצת קדימה ומגיעים אל "ערב ב' כסלו" וכאן גם נכונה לנו הפתעה, באמצע השיר עולות בשקט על הבמה בנות מקהלת נונה בניצוחה של נטלי גולדברג, כן, זה לא היה צפוי אבל מחיאות הכפיים הסוערות העידו כי לכולם ברור מה הולך לבוא עכשיו, שיחזור של מקהלת הילדים בשירת הפיזמון החוזר שהוקלטה במקור בגירסת האלבום, הביצוע המשותף על הבמה לא פחות ממרגש ורגע נדיר שספק אם מישהו מאיתנו יזכה לראות ולשמוע בשנית, מקהלת נונה נשארה איתנו גם לשיר הבא "המנון לאדישות", חריגה קטנה מסדר השירים המקורי של האלבום אבל בהחלט כזאת שמוצדקת.
ועדיין בגזרת האורחים, הרשמית של הערב היא הזמרת והשחקנית אפרת בן צור, לפני כשנתיים הם הקליטו ביחד גירסת כיסוי לשיר "למחרת" של יהודית רביץ במסגרת פרויקט הקאברים של תקופת הקורונה "צו השעה", הערב על הבמה נשמע את הביצוע המשותף וגם כמה שירים נוספים של ערן צור ובמיוחד את "בלילות של ירח מלא" שבו שרה אפרת בן צור במקור את קולות הרקע, ולסיום המפגש הזה גם שיר אחד מקריירת הסולו של אפרת, היו נדיבים איתנו, אני בעד, אם כבר אומן מגיע להתארח שיעשה את זה יותר ביותר משיר אחד, כי בדרך כלל זה פשוט לא מספיק ממצה.
מתקרבים לקראת סוף ההופעה, מנהל הבמה מסמן לערן מאחורה שיש לו זמן לעוד שיר אחד לפני שהלהקה יורדת ועולה להדרן, רגע… עם כל האירוח של אפרת בן צור נטשנו לרגע את "עיוור בלב ים" ולפי מה שאני זוכר נראה שהשיר "Rush time" דולג לו על הדרך, אבל אל דאגה, ערן שמר אותו לסוף ואנחנו מקבלים גירסה מתפרעת נאמנה למקור עם הפזמון הנצחי והלא מובן לי עד היום “It’s the rush time בבית המרזח של הסבא של ביאליק"
אז איך אפשר לסכם הופעה מוצלחת? אולי בזה שמבלי ששמנו לב היא הגיעה במהירות לסופה ואנחנו נשארנו עם כל כך הרבה טעם של עוד, האלבום "עיוור בלב ים" היה ועדיין אחד האלבומים המיוחדים והחשובים שנוצרו בעשורים האחרונים וערן צור נתן לו את הכבוד הראוי בהופעה מלוטשת ונאמנה למקור, כמעט שלושה עשורים עברו מאז יצא "עיוור בלב ים" ונראה כי גם היום שירי האלבום נחשבים כחדשנים ופורצי דרך, ספק אם אלבום כזה היה מצליח לצאת היום בתקופה שלכאורה הגבולות בה פרוצים אך במקביל עם דפוסי שמרנות תרבותית קשוחים המונעים מכל מה שלא נמצא או מתיישר למרכז לגווע או להדחק הרחק אל השוליים.
ולמי שפספס בסוף דצמבר (28.12) יגיע ערן צור לבארבי להופעה נוספת של "עיוור בלב ים" והפעם עם רונה קינן וגבע אלון כאורחיו המיוחדים. שווה בהחלט.
