צ'ארלי פארקר או כפי שאהבו לכנותו – Bird, היה מהאמנים הכשרוניים הללו שהלכו לעולמם בגיל מאוד צעיר, אמנם פרקר איננו נמנה על חברי מועדון ה- 27, אולם הוא סיים את חייו מלאי הכשרון והיצירה בגיל 33 לאחר שהתמכרותו בגיל צעיר להרואין הובילה למותו בטרם עת. פארקר, יליד קנזס, גדל על האמהות והאבות של המוזיקה השחורה, צלילי הוודוויל והג'אז היוו את כור מחצבתו, בנעוריו כבר החל לנגן על הסקסופון תוך שהוא נוטש את בית הספר ופוסע במסלול הג'אז מהכפר אל העיר.
עם הגעתו לניו יורק הוא התאקלם מיד בקהיליית המוזיקאים השחורים והפך לאחד מהחלוצים והמובילים בסצנת הבי בופ, הנחשב כאחד הזרמים הראשונים ומקור ההשראה לג'אז המודרני. לא סתם מוכתר פרקר כחלוץ ומוביל, הוא הספיק בחייו המאוד קצרים לעבוד יחד ולצד כמה מהשמות החשובים בסצנת הג'אז הניו יורקית, ביניהם – דיזי גילספי, באד פאוול, ת'לוניוס מונק, צ'ארלי כריסטיאן, מקס רואץ', קני קלארק ומיילס דייוויס.
בסוף שנות הארבעים של המאה שעברה נכנס צ'ארלי פארקר לאולפן ההקלטות, עם הרכב שנחשב באותם ימים לעניין חדשני – רביעיית ג'אז קלאסית ולצידה אנסמבל של כלי מיתר, אבוב ונבל. החיבור הזה וההקלטות הובילו ליציאתו של האלבום – Charlie Parker With Strings , אלבום שכלל עיבודים רומנטיים לכמה מהסטנדרטים בג'אז. האלבום שכיום נחשב ובצדק ליצירת מופת (נכנס להיכל התהילה של הגראמי בשנת 1988) התקבל בקרב קהל שוחרי הג'אז באותם ימים בתגובות לא אחידות לחלוטין, חלק ראה באלבום חיבור בין הג'אז המודרני שהיה מאוד נישתי, אל המיינסטרים והקהל הרחב, לעומתם היו כאלו שהחשיבו את הביצועים לבגידה של פארקר במקורות והיסודות של הג'אז ועולם הבי בופ תוך קריצה לעולם המיינסטרים עם צבעי הרומנטיקה ששזרו כלי המיתר.
כעת מקבל האלבום המיתולוגי את הכבוד הראוי לו במסגרת פעילות קהילת הג'אז החברתית בניהולו של ברק וייס, מנהל אמנותי ומוזיקלי של אירועי ג'אז בעשורים האחרונים. הקהילה שאירועיה התנהלו בשנים האחרונות במועדון טרמינל 4 במתחם התחנה בתל אביב חנכה אמש ספוט חדש לאירועים כאשר מועדון גריי החדש בתל אביב אירח את המופע שתוכנן להתקיים בעצם בטרמינל אשר נסגר בפתאומיות לאחרונה.
אמש היה המועדון מלא מפה לפה עד כדי כך שהיו אנשים שנאלצו לעמוד במהלך המופע, עניין כשלעצמו מצביע על החיבה וההערכה שציבור חובבי הג'אז מקדיש לפארקר ולאלבום.
את הכבוד לבצע את יצירותיו של צ'ארלי פארקר קיבל על כתפיו המוזיקאי רוברט אנצ'יפולובסקי, נגן הסקסופון אלט, אותו ראיתי לראשונה במופע המחווה למען תושבי אוקראינה, אשר קיים אמש שני סשנים מוזיקלים – הראשון עם הרכב הרביעיה שכללה לצידו של רוברט את איליה פרלשטיין על הפסנתר, רם ארז בקונטרבס ורועי קימלמן על התופים. הפרק הראשון שתוכנן להיערך במשך 40 דקות עם יצירות מקוריות של צ'ארלי פרקר, מופע שהתארך בהתלהבות בעוד עשר דקות…
חלקו השני של הערב הוקדש כמובן לקטעי המוזיקה מהאלבום המדובר והצטרפות האנסמבל בניצוחו של מנצח תזמורת האופרה הקאמרית הישראלית מאסטרו מארק וולך שהוביל את נגני כלי המיתר לאורך הקונצרט.
לדידי הייתה זו הפעם הראשונה לשמוע את הביצועים הללו כפי שהוקלטו בזמנו באלבום ואכן השרו אווירה רומנטית כמו פסי קול של סרט אחד ארוך ומלא רומנטיקה מעשנת בנוסח אותן שנים מהמאה שעברה, סרט בשחור לבן המלא בקלוז אפים ונשים מעשנות…
וזו ההזדמנות להשחיל מילה או שתיים אודות רוברט אנצ'יפולובסקי – תלמידו וממשיך דרכו של הסקסופוניסט האגדי פיל וודס, אצלו למד בניו יורק בשנות התשעים, בעל קריירה בינלאומית ונגן סקסופון בזרם הבי בופ המבוקש תדיר להופעות ברחבי העולם. פרט לנגינה והלימוד עם וודס רוברט ניגן עם מוזיקאים בכירים בסצנת הג'אז העולמית ביניהם שמות כרנדי ברקר, לארי וויליס, קרטיס פולר, מאלגרו מילר, לואיס הייז, ג’ים רוטונדי, דיינה דה-רוז ועוד.
ובקטנה, ככה על הדרך, כי אם כבר עסקינן בצ'ארלי פארקר, הייתי שמח לו היה מצליח להשתרבב למופע גם מחווה לשיתופי הפעולה של צ'ארלי עם דיזי גילספי, האיש והחצוצרה… חומר למחשבה.
לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה
