קורונה או לא קורונה, ההצגה חייבת להמשך, באוויר כבר החלו גלים של ביטולים, אומנים דחו את הופעותיהם ומועדונים סגרו את דלתותיהם אבל ההופעה המיוחדת של הדג נחש בהאנגר 11 מתקיימת כרגיל ויהי מה, הכרטיסים כבר נמכרו מזמן ואף אחד לא רוצה ממש לבטל גם אם רבים נפלו להסגר, בין אם נדבקו או התקרבו, אבל הנה, סוף סוף חמישי הגיע וכן! יש בהחלט הופעה!.
נמל תל בערב יום חמישי של תחילת הסופ"ש לא היה ריק כל כך כבר הרבה זמן, נכון שבדיוק התחילה הסופה אבל איזה גשם יעצור את בלייני הנמל? אין ספק שהסגר השקט נותן את אותותיו, פתאום כולם בבית וגם אם עוד לא נדבקו, החשש גובר על החשק. לי יש כרטיס, תג צילום וגם כתבה להכין, אז אני לא מוותר, יש גם יתרון בלהיות לבד בנמל בדמות חניה קרובה, טוב לא ממש לבד כי ההאנגר מפוצץ, אנשים לא רוצים לפספס את החגיגה.
25 שנים של הדג נחש, סוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, זה כבר נשמע מזמן, איפה אני הייתי ב-96? בזמן השירות הצבאי, אמנם בשנים האלו שירתתי בירושלים אבל לא ממש שמעתי על הלהקה שהחלה את דרכה מלמטה, במועדונים ירושלמיים ואחר כך גם בתל אביב, קובי אוז שמע והתלהב, החתים אותם בחברת התקליטים החדשה שלו לבנטיני ואז כשנתיים אחר כך עם תחילת המילניום יצא אלבומם הראשון "המכונה של הגרוב" עם הלהיטים "לא מוותר" ו"אף אחד". וכן, אז שמעתי על הדג נחש לראשונה, אני ורבים אחרים בני דורי, כמובן שאת הדיסק באריזת הקרטון המיוחדת ישר קניתי (בכבוד, לא משכפל דיסקים ישראלים) מה שמשכו את אוזניי אז הם הפאנק והגרוב שתיבלו את השירים ונתנו להיפ-הופ ערכים נוספים שהבליטו את המוזיקה של הדג נחש מעל כולם.
מאז עברו הרבה מים בנהר, ישנן להקות שממצות את עצמן באלבום אחד או שניים אבל אצל הדג נחש נראה שגם לאחר 10 אלבומים המכונה של הגרוב לא מפסיקה לשחרר להיטים, הרשימה באמת ארוכה, כמה לדוגמא? אז יש לנו את "לא פראיירים", "לזוז", "הנה אני בא", "מה שבא" , "תן לי מנגינה", "חליפות" וכמובן "שירת הסטיקר" ההימנוני והלהיט הנצחי שלהם.
חגיגות ה-25 שנים הם בהחלט אירוע מרשים, מעטות הלהקות שנמצאות כל כך הרבה שנים ביחד, אפילו משינה והחברים של נאטשה היו צריכים להתפרק כמה פעמים בשביל להתאחד ולחזור מחדש לבמות, אז נכון שהיו קצת שינויים מבניים קלים בהרכב של הדג נחש, אבל הגרעין המקורי נשמר עד היום, זה של שאנן סטרייט הסולן, דוד (דודוש) קלמס בקלידים, גיא מר – DJ ושירה, משה אסרף (אטרף) על התופים, יאיא כהן אהרונוב – בס. אליהם הצטרף כמעט מתחילת הדרך שלומי אלון בסקסופון ושירה. ובהופעות מצטרפים אליהם גם יאיר סלוצקי בטרומבון, מתן גוב ארי – חצוצרה וגיא סטריער על הגיטרה.
והנה הגיע הרגע לחשוף את רשימת האורחים, האומיקרון השפיע על שינויים ברגע האחרון, ג'ימבו ג'יי ואקו לא יכלו להגיע ובמקומם הגיע פלד שהצטרף לאורחים האחרים – רביד (נ'צי נץ') פלוטניק, עדן דרסו וטדי נגוסה – כוכבי ההיפ הופ של הדור החדש, כולם כצפוי גדלו על המוזיקה של הדג נחש.
תשע וחצי בערב, האולם כבר מלא, הקורונה דרשה, הקורונה קיבלה וכולם יושבים כמו ילדים טובים בסידור הכיסאות שמציף את המקום מקצה אל קצה, בהחלט חוויה לא שגרתית לקבל את המופע בישיבה אבל אל דאגה, אנחנו הרי בסוף העם הנבחר, שלוש שניות לאחר כיבוי האורות וכולם בחרו באופן ספונטני לנטוש את מקומם ולרוץ אל עבר הבמה, נו מילא, לפחות אין מסכות, מקסימום נדבק או נדביק, חיים רק פעם אחת.
את הערב אנחנו פותחים בסרטון פתיחה של מקהלת ילדים, כולם לבושים בחולצות האייקוניות של הדג נחש (כן, זה עם הילד שעושה פיפי) ועם השיר מהאלבום הראשון "ג'רוזלם" שאלפה בלונדי לקח ממחזור ההתפילה ושאנן סטרייט החזיר אותו בחזרה לישראל (או יותר נכון לירושלים), הלהקה תופסת את מקומה ואנחנו ממשיכים עם עוד שיר מהאלבום הראשון, שיר הנושא – "המכונה של הגרוב" והנה יש לנו כבר אורחת ראשונה, עדן דרסו שמצטרפת לשיר הבא – "לזוז", שיר הנושא והלהיט מהאלבום השני של הדג נחש, "אנחנו מזמינים אתכם לזוז" והקהל בהחלט זז, הידיים כבר מונפות באוויר ימינה, שמאלה, ימינה עם הפיזמון.
עשרים וחמש שנים מסתכמות להופעה אחת, איך עושים דבר כזה? קודם כל בוחרים במספר האייקוני 25 גם למספר השירים בערב, מה שזה אומר שזו הולכת להיות הופעה ארוכה מכרגיל, עיון קצר בפלייליסט מראה שאין שם שיר שנמצא במקרה, אבל עדיין גם עם רשימה כזו ארוכה ישנם שירים שנשארו בחוץ או קיבלו גרסאות מקוצרות (כמו הכאפה המצלצלת האהוב עלי ביותר) בשתי מחרוזות המיקסטייפ ששובצו בהופעה.
האורח השני הערב הוא טדי נגוסה, אומן היפ-הופ צעיר אך אחד השמות הלוהטים בסצנה, 5 שנות קריירה רשמית וכבר הספיק להקליט שלושה אלבומים (האחרון שביניהם בהפקת איתמר ציגלר (בלקן ביט בוקס) וכולל גם דואט עם יסמין מועלם "זה בדם שלי", הערב הוא מתארח בשיר אחד על הבמה, "צריך קצת" אף הוא מהאלבום החדש של נגוסה.
ואנחנו חוזרים על עדן דרסו, אם מקודם היא החליפה את MC שירי (ששרה במקור עם הדג נחש את "לזוז"), כעת היא מצטרפת שוב לדג נחש והפעם היא מחליפה בקלות את הווקאל של אברהם טל בלהיט המשותף שלו עם הדג נחש "תן לי מנגינה". חבל רק שלא הספקנו לשמוע איזה שיר מקורי של עדן דרסו (לדוגמא "אוטובוסים" או "אמן") כמו ששמענו משאר האומנים-אורחים של הערב.
וואו, איזו הופעה דחוסה זו, ואני לא מדבר רק על דחוסי קדמת הבמה, כשיש כל כך הרבה שירים וכל אחד מהם הוא להיט בפני עצמו זה מרגיש כמו מיני-פסטיבל, אני שומר על דופק גבוה ולא מרשה לעצמי להוריד לרגע את העיניים מהבמה, טוב, אולי בכל זאת איזו הפסקונת לפני שפלד יעשה את הנאמבר שלו, מפלס את עצמי במה שפעם היה מעבר לכיוון הבר השכונתי, "מה תרצה להזמין?" שואל אותי בחור צעיר ומחויך מאחורי קופה גדולה, "את הבירה הרגילה במחיר של הביוקר, יש לי ברירה?" שלושים ושניים שקלים לשליש מהחבית, אין ספק שהגענו לשיא הערב (וואלה האנגר 11, הגזמתם לאללה) "אה.. וזה לא כולל שירות.." מוסיף החייכן מהקופה. ("על המזיגה?…יענו העבודה שלך?") לחשתי לעצמי בקול רם והוספתי באשראי מהמבוכה.
חצי הופעה לפנינו ואני מחשב את סיכויי ההצלחה לעבור עם הכוס חזרה לקדמת הבמה, מפה לשם ואת הבירה אני שותה בשלוק אחד ארוך ומקפיא, שלוש דקות, חמש מרפקים שחטפתי, ארבע דריכות רגלים שהחזרתי ואני שוב במקומי המאושר, יש לנו את פלד עוד שנייה וזה בטוח יהיה מקפיץ לכיוון הסבבה, או כמו שפלד קורא לשיר שיבצע הערב "סבבה 5", הגרסה הישראלית שלו ל-"I’ve got 5 on it", באמת אין על פלד, מחזיר את ההומור להיפ-הופ כמו בימיהם הטובים של שבק"ס ועושה את זה בכזאת קלילות אופטימית.
יש לנו עוד אורח אחד אחרון, רביד פלוטניק או כמו שהיה ידוע פעם כנאצ'י נאץ', הוא מצטרף לסופו של השיר "מה נעשה" של הדג נחש ונשאר שם לשני שירים נוספים, הראשון הוא המגה-שלאגר "כפרה שלי" הקליט וזה שכולם אוהבים ואחריו אחת היציאות של הערב – "קוקוריקו" שהוציא פלוטניק רק לאחרונה כסינגל, מהשירים האלו שמספיק פעם אחת לשמוע ולהידלק, לי זה הזכיר את באסטה ריימס בגלל סגנון השיר המהיר והקליפ הצבעוני, על הבמה זה היה גם הזמן של רביד להשתולל, ומה הפלא עם פיזמון כמו "אז אל תדליקו אותי, עוד שניה אני מתהפך פה על כולם, ראבק אל תדליקו אותי".
מרגישים שמתקרבים אל הסוף, בכל זאת עברנו לא מעט שירים הערב הזה, הדג נחש בחרו ב"שירת הסטיקר" כשיר אחרון לפני הירידה להדרנים, שכבר הספיק לקבל מעמד כאחד משירי המחאה ההכי מפורסמים שנכתבו בעברית, הערב הקדישו הדג נחש את השיר לזכרה של אהובה עוזרי שנפטרה ממחלת הסרטן ב-2016 ובין פועליה הרבים היא גם השתתפה בנגינה בהקלטות השיר המקורי. המסך הענק מאחורי הלהקה הקרין בסוף השיר את עוזרי מנגנת על הבולבול טרנג ההודי שזוהה כל כך איתה, צלילים אחרונים והבמה מחשיכה.
הלהקה חוזרת לעוד מיקס קטן של להיטים באריזת שיר אחד ומשם אל "קוסאמאמק" שנלקח מהאלבום הראשון, הפתיחה עם הראפ בצרפתית שמורה כמו במקור למתופף הדג נחש – משה אסרף (אטרף) שעוזב את העמדה אל המיקרופון ואל קדמת הבמה וזו גם ההזדמנות לעלות את כל האורחים חזרה אל הבמה, פלד, עדן דרסו, רביד וטדי נגוסה ויש לנו גם הפזמון הפשוט והקליט "קוסאמאמק כל המאנייק, קוסאמאמק קוסאמאמק…") כולם קופצים עכשיו, זה מה שבטוח.
שני שירים אחרונים להערב, – "זמן להתעורר" ואחריו בנגיעות יווניות "שיר נחמה" שעם המילים שלו הוא בכלל בכלל לא מנחם, יותר מספר בייאוש על אין המוצא במדינה וכשאין ברירה נשאר רק להתנחם – תמצית הישראליות שלנו מפי הדג נחש: "אז מה עושים מתנחמים, מתפננים על סיר חמין, מנפנפים גריל פחמים, עפים על ארק איילים, ושרים שיהיה טוב, שרים כדי לא לרעוב, שרים כדי לא לראות שאין על מה, שרים עוד שיר נחמה"
תודה לכם הדג נחש על זה שאתם מלווים אותנו בעשורים האחרונים, על זה שלא פחדתם להציב בפנינו מראה ביקורתית כשהיה צריך, אבל גם במקביל אף פעם לא שכחתם לעטוף אותנו בחום ואהבה, כי הרי ככה אנחנו עם ישראל, משפחה אחת גדולה. עכשיו נחכה לכם בחגיגות ה-30.
