פסטיבל "חשיפה בינלאומית למוזיקה" נועד לחשוף את המוסיקה הישראלית לחו"ל והוא פרי של שיתוף פעולה בין אנשי "הצוללת הצהובה" למשרד החוץ שבמסגרתו נערכו בבית רומנו ביום שישי האחרון הופעות של רוק, אינדי ואלקטרוני בפני אנשי תעשיית המוזיקה העולמית שמגיעים במיוחד לארץ. הכוונה היא לסייע לאמנים שרוצים לקשור קשרים ולהופיע בחו"ל. זהו פסטיבל שמתפרס ע"פ מספר ימים ועל במות שונות בעיקר בירושלים, אבל אני תפסתי את היום שהפסטיבל התארח בת"א בבית רומנו. על הבמה המרכזית אמורים להופיע הרכב הסארף הירושלמי Rasco, הילה רוח ורונה קינן. אחרי ההופעות הגדולות אמורים להיערך עוד כל מיני מיצגים והופעות קטנות במועדון "הרפי" ובחדר ההופעות בקומה העליונה. את כל מה שכתבתי פה הסביר לנו המפיק והמנהל האמנותי של "הצוללת הצהובה" דוד חיים סעידוב שעולה ראשון על הבמה המרכזית וכאמור נותן הקדמה כללית לקהל שמספרת את הרקע הפסטיבל.
אז אחרי ההקדמה שקיבלנו על הפסטיבל, עולה שלישיית Rasco (איתי לוי יושב על התופים מאחורה, ובקדמת הבמה עומדות עדן עטיה בגיטרה וגאיה ויסמן על הבס) ופותחת את ליל ההופעות בביצוע סארפי מכסח משהו ל-Interstellar Overdrive מהאלבום האייקוני הראשון של פינק פלויד ואשר רסקו נתנו לו את הכבוד להיכלל גם באלבום הבכורה שלהם בתור השיר הפותח. ניחוחות של סארף פסיכדלי משנות השישים, הרבה ריוורב היו שם בהופעה הקצרה אך מצויינת שרסקו נתנו לנו. שירים כמו Hellvis, פרחים, כתום ועוד כמה שנוגנו שם הם סוג של סארף רטרו מקורי וקליל שמשתלב טוב עם השירה ההרמונית של גאיה ועדן כשעדן בולטת במיוחד בסולואים הנמרצים שהיא הביאה שם. בהחלט אחת משתי ההופעות הכי טובות שראיתי בערב הזה.
Rasco מסיימים, חיים עולה שוב ומודה לאנשי התדר וצוחק על התל אביבים ש"הייתם מתים (שת"א תהיה עיר הקודש), עיר הקודש היא ירושליים ואנחנו משם, נשמור על הקדושה" (זה נכון חיים, אבל שכחת שבת"א קל יותר למצוא חניה) ואחרי חילופים מהירים עולה לבמה הילה רוח יחד עם ההרכב שלה שכולל את עדיאל גולדמן על התופים (שהילה מכריזה לקהל שיש לו יומהולדת), אורי קוטנר על האלקטרוניקה וקוסטה קפלן על הגיטרה. הילה אומרת שהתגעגעה לתדר, והיא בוחרת לפתוח ב-"דובה גריזלית", לחן שלה למילים של יונה וולך. החבר'ה נותנים הופעת רוק לפנים, וזה לא חוכמה כשיש לרוח אנשים חזקים בהרכב כמו קוסטה שמתחרע חופשי בגיטרה או עדיאל שמפציץ בתופים. הילה היא פרפורמרית מצויינת והיכולת שלה לרגש ולהתחבר לקהל מחפה לעיתים על טקסטים חלשים או חומרים פחות חזקים שלה כמו "ספרינט" שאני מודה שפחות התחברתי אליו. לעומתו, "משפחת מלוכה" זה שיר שאני אוהב את הקצב המהיר שלו והילה ואורי עושים חגיגה אלקטרונית מהשיר. השיר החדש והאחרון שהיא ביצעה "לייפסטייל" דווקא העלה את ההופעה רמה למעלה, חבל שזה היה שיר אחרון כי נראה שההרכב רק התחיל "להתחמם". ההופעות בפסטיבל היו בערך חצי שעה לכל הרכב, ופה אני חושב שהמארגנים יכלו להיות קצת יותר נדיבים עם היוצרים המופיעים ולתת להם לנגן יותר זמן על הבמה, מהקהל הרגשנו שהעסק רץ יותר מדי מהר.
רונה קינן האחרונה שעולה להופיע בבמה המרכזית. היא עלתה לבדה בלי שום הרכב שילווה אותה (החלטה אמיצה בהתחשב בזה שהאלבום שהיא תבצע לנו הוא אלבום די מופק ועשיר בשכבות של סאונד) וביצעה באנגלית שירים שהיו ברובם מהאלבום האנגלי שלה Light Sleeper. לראות את קינן שרה באנגלית הרגיש לי קצת מוזר, אומנם השירה שלה באנגלית טובה וקולחת, שירים בסגנון של חצי קאנטרי בלוז אקוסטי. היא מסבירה באנגלית שהשיר Some Girls נועד לאוזניים של מי שהוא שתיין כבד, שיר בלוז שקינן מצליחה לתת לו אווירה של שתיינית כבדה כשהיא מנגנת עם הסלייד על הגיטרה שלה וגם מכונת התופים לא גורעת מאומה מהשיר. היא כן ביצעה בעברית את "הקול שקורא לי" ומעניין שאת "מבול" היא ביצעה גם בעברית וגם באנגלית (שהיא מסבירה לקהל שזה שיר שנכתב במקור באנגלית ואח"כ תורגם לעברית), כשהקהל מצטרף אליה לשירה ב-"מבול". כמו ההופעות הקודמות, אני מרגיש שקינן הייתה יכולה בוודאי לתת הרבה יותר מעצמה אם רק היו המארגנים נותנים לה יותר מ-25 הדקות שנתנו לה, בטח כשמדובר ביוצרת עם רפרטואר כל כך רחב. הקהל מסביבי שעומד צמוד לבמה שם לב שהיה לקינן עוד שיר אחד בסט ליסט שהיא תכננה לבצע אבל לא ביצעה, מה שחוזר ומדגיש את מה שכבר אמרתי: שההופעות היו "מתוקתקות" אולי יותר מדי מהר.
אחרי שלוש ההופעות האלה בבמה המרכזית, אני עולה במדרגות לחדר בקומה הראשונה, שם הרב אמן שוזין והמתופף גיא נחום הלוי הולכים לבצע יצירה אלקטרונית כלשהי בליווי של מיצג כלשהו. עוד לפני שאפשר להיכנס לחדר שבו יתרחש המיצג, אני מוצא עצמי דחוק עם עוד עשרות אנשים שמחכים בסבלנות, עובדה שמעידה עד כמה שמו של שוזין הולך לפניו, ובצדק. לאחר שהדלת נפתחת אני מצליח להגיע איכשהו לשורה הראשונה ורואה מולי מסך גדול שעליו מוקרן סרט קצר בשם מסדרון שמתעד צילום אוונגארדי ועוסק בנושאים של חיזור, מיניות, הריון, תינוקת ועוד…סרט קצר שמצולם בצורה מאוד מיוחדת והוא מוקרן מקדימה כשמצד אחד יושב לו שוזין, מול הכיסא שלו נמצא פסנתר מצד אחד וכלי אלקטרוניקה נוספים מחכים לו מסביבו. הוא מסתכל כל העת בעצמו על הסרט שמוקרן ובהתאם לסצינות שרצות הוא משנה את הנגינה ואת כלי הנגינה שבו הוא משתמש, בסצינות איטיות הוא מנגן על הפסנתר מנגינה קלה וכשרואים בסרט סצנות של מתח מיני הוא והמתופף מעלים את הקצב ושוזין עובר לכלים האלקטרוניים ומרביץ מוזיקה קצבית שמתכתבת עם מה שרואים על המסך. העסק באמת נראה מדהים כמו סוג של הזיה משונה ששוזין מכניס אותנו לתוכה. יצויין גם שדויד גורנשטיין, המתופף של תמר אפק ושל Knees Pleese שיחק בסרט לצד שחקנים נוספים. אחרי המיצג של שוזין, אחרונים חביבים ראיתי באותו החדר את ההרכב של סתיו אחאי (פסנתר), הרכב ג'אזי לא פחות ממדהים שכלל את שחר חזיזה בתופים, רועי אביבי בגיטרה ודניאל הרלב בקונטרבס, שהדהימו אותנו הקהל בסינכרוניזציה המושלמת, והרבה יותר מעניין של סנכרון טכני מה שאני יכול לקרוא כמוסיקליות ברמה מאוד גבוהה ומרגשת באופן שבו הם ניגנו. פעם ראשונה ואני מניח בהחלט לא אחרונה שאני רואה אותם.
זהו, בשבילי נגמר פסטיבל חשיפה בחלק התל אביבי שבו. סה"כ מבחינת הקהל הישראלי, שלא באמת משנה לו אם החבר'ה שמופיעים מולו עושים את זה כעוד הופעה מקומית או כדי להופיע בחו"ל, מדובר בפסטיבל משובח ורבגוני במבחר שהוא מציע, גם אני לא הספקתי לראות את כל מי שהופיע שם באותו הערב. הערה היחידה "בקטנה" שיש לי על הפסטיבל זה שרצוי שהמארגנים יתנו לאמנים קצת יותר זמן במה מ-25 דקות שהוקצבו לכל הופעה, כדי לאפשר להם להוציא את המקסימום שהם יכולים לתת על הבמה. ויש להם ועוד איך מה לתת על הבמה מעבר ל-25 דקות.
צלילים מהאירוע
