מצעד הלהיטים העברי בקיסריה

כשחשבתי איך להתחיל את הסיקור אחרי המופע של עברי לידר אתמול בקיסריה, הדבר הראשון שעלה לי לראש, שככל הנראה, יצא לי לראות את ה-מופע של הקיץ במוזיקה הישראלית. לפני כ-25 שנים הוא נכנס לחיינו בשיא הנועם עם "מלטף ומשקר" ועם הזמן,  לא רק שהשתבח עם השנים כמו יין, אלא גם הפך למשהו תוסס יותר ויותר כמו שמפניה טובה.

וכשפותחים שמפניה, זה סימן לחגיגות, וזה מה שהיה אתמול באמפי של קיסריה. כמעט כל הלהיטים הגדולים מכל האלבומים נוגנו, תוך כדי שהעיבודים שלהם קיבלו טוויסטים מרעננים ומצד שני, שמרו גם על הסאונד המקורי בדיוק כמו בדיסק, כל זה תחת הנהגתו של הלידר.

לשם כך, הוא הקים אולפן על הבמה בקיסריה… אולפן מוזיקלי שכלל הרכב-על של נגנים שיתנו את הסאונד המדוייק בול כמו בדיסקים ומצד שני דאג שיהיה וידאו-ארט שלא יבייש שום פסטיבל מוזיקה אלקטרונית נחשב באירופה.

אולי סבב הקורונה החדש מכין לנו הגבלות בטעם של פעם, אבל נכון לאתמול, חו"ל זה ממש כאן. הפקה ברמה סופר גבוהה שבד"כ רואים במופעים בינלאומיים וזה מהרגע הראשון ועד הרגע שמדליקים באמפי את האורות חזרה לפני שיוצאים אל הפקקים של בדרך הביתה.

זה מתחיל עם גחליליות של LED-ים, מוזיקה אלקטרונית סוחפת ואז מהצל מגיח עברי לידר עם הפזמון של "האנשים החדשים", ומהרגע שהלייזרים והוידאו ארט מתחילים להאיר את האמפי, הגיטריסט ספי עספורי מנגן את ה-Riff הראשי, בבוזוקי(!) כשהמתופף זהר ברזילי, נותן את האימפקט שלו כמו בכל פסטיבל אלקטרוני שמכבד את עצמו.

אבל אי אפשר להשאיר את "ניסים" בחוץ וגם הוא הצטרף למסיבה ביחד עם הקהל, שקם על רגליו עד השנייה האחרונה של החגיגות. אנשים עפו שם באוויר כאילו הלכו על הים של קיסריה. מה שהוביל ל"על קו המים", שהחזיר אותנו לסאונד המקורי של עברי לידר,  בתחילת דרכו, לפני שהלך רחוק עם כל מיני עיבודים משוגעים, שהפכו לחלק בלתי ניכר מהשואו שלו. מה שכן, הלידר של המוזיקה הישראלית, דואג לשלב הכל מהכל בלי להשאיר שום ז'אנר מוזיקלי בצד.

אם מקודם היינו במוזיקה אלקטרונית, אח"כ הגיע פופ רוק ישראלי, עם דיוק מטורף כמו באלבום המקורי, כאילו אני צופה באולפן הקלטות בלייב.

ויש סיבה להשקעה המטורפת הזו, כי הפעם האחרונה שעברי והלהקה שלו היו בקיסריה, הייתה רק לפני שנתיים, כי אי אפשר לשכוח מה עשתה שנת 2020 באמצע. לכן, בכל רגע אפשרי, הוא לא שכח להודות לקהל ואמר – "בשבילי זו זכות גדולה שבאתם היום, והפקדתם בידיים שלנו את הערב הזה ויותר מתמיד אפילו. אז אנחנו פה כדי לעבוד הכי קשה שאנחנו יודעים והכי טוב שאנחנו יודעים בשביל לייצר ערב כשזה שיהיה בו הכל. כל מה שמוזיקה יודעת להתעסק איתו."

ובמוזיקה הוא יודע להתעסק ב"תמיד אהבה". עם בשיר המקורי, הלחן הראשי שמלווה אותו היה עם מוזיקת צ'יל-אאוט, פה הוא דאג שזה ינוגן דווקא בבוזוקי, מה שנתן נופך ים תיכוני שמצליח להשתלב עם המקצב הרגוע של השיר במקור.

ובהתאם לאווירה האינטימית שנוצרה, עברי לידר ירד מהבמה אל הקהל (תוך כדי הקפדה על ההנחיות כמובן), מסיבה מסויימת ומרגשת. מכיוון שמי שהגיעה להופעה, הייתה שופטת הכדורגל ספיר ברמן, ועשתה את הבלתי ייאמן באופן אמיץ ביותר והפכה להשראה בעולם הספורט. הוא שיתף שזה הרגיש לו כמו כשהוא יצא מהארון ב-2001, לפני ששיחרר את "האנשים החדשים" כשאמרו לו אז שלא תהיה לו קריירה בעקבות המעשה. אך דווקא הצעד האמיץ הזה, הזניק לא רק את הקריירה האישית שלו, אלא גם נתן את הפתיחות לקהילה הגאה אל לב המיינסטרים הישראלי והיווה השראה עצומה בכך שאפשר להגיע רחוק לא משנה מי אתם.

בשביל הרגע הזה, הוא העלה אותה לבמה והקדיש עבורה את "נסיכה שלי" שלא יכלה להסתיר את התרגשותה מה -STANDING OVATION שקיבלה מהקהל וכמובן מההזמנה האישית של לידר עצמו.

בשחזור מ ד ו י י ק מאלבום הבכורה, ביצע הלידר את "יותר טוב כלום מכמעט" שהעיף את הקהל ב"מחלקה ראשונה (לגרמניה)" וכמו שציינתי קודם, זה הרגיש שיש אולפן הקלטות לייב על הבמה.

אישית, אני יכול להגיד שהפעם האחרונה שהרגשתי ככה, זה היה במופע האגדי והחד פעמי שפיל קולינס נתן בישראל ב-2005. ובהתאם לרוח של אותו אלבום, הבא בתור היה "ליאונרדו", שכולם רוצים להיות חברים שלו, כי הוא עושה לנו טוב.

ואם מקודם הזכרתי את המחלקה הראשונה לגרמניה, אי אפשר שלא להתייחס לכל הטרפת והשגעת ביותר גרוע מהשפעת, מהמגיפה העולמית שעדיין לצערינו שוטפת אותנו. ביחד עם הצמד דולי ופן, עברי לידר כתב את השיר "השמיים נעולים" שבמקור היה דואט כלל בנוסף ללידר ודולי ופן גם את אלה-לי להב והראפר פלד. כאן בקיסריה, לידר נתן לחברי להקתו לתת את הקולות שלהם כמו הגיטריסט ספי עספורי שיתן קולות וגם לזהר ברזילי, שגנב את ההצגה, לא רק בזכות היכולות הוירטואוזיות שלו כמתופף אלא גם ביכולות ווקליות שבהחלט יכולות להביא אותו לקריירת סולו מבטיחה.

לשיר הבא, "המזרח התיכון", עספורי נתן פתיח שבהתאם מתאים לשיר עם סולו בוזוקי וירטואוזי, שנותן לזה את הוייב המתאים כמו בטברנה אותנטית ואף קצת נותן רוח תנ"כית, שזה הפך להיות חלק מהפופ-היהודי שהפך להיות בשנים האחרונות חלק בלתי נפרד מהמיינסטרים. תוסיפו את המקצב האלקטרוני וקיבלתם שיר פופ שמתאים למוזיקה הישראלית של המאה ה-21.

ובהתאם למזרח התיכון והרוח הישראלית, אין דבר יותר מתאים מהרוח הספורטיבית ששילהבה אותנו ממש לאחרונה מאולימפיאדת טוקיו 2020 שהייתה המוצלחת ביותר עבור מדינתנו. ובמקרה, מי שהייתה בקהל היא לא פחות מהאלופה האולימפית הטרייה, לינוי אשרם, ששמה את ישראל במפה בענף ההתעמלות האומנותית היוקרתית. עברי לידר שיתף שמכיוון שהכלי הראשון בו ניגן היה פסנתר, למרות כל השואו והעיבודים, הוא תמיד דורש פסנתר כדי שינגן לפחות שיר אחד בצורה הכי טהורה שיש. לכן זה היה רגע מרגש עבור לינוי אשרם שלידר הקדיש לה את "זכיתי לאהוב" וכשהיא מקבלת את החום של הקהל הישראלי. ת'כלס, זה הכי מגיע לה בעולם!

השיר הבא שניגן עברי לידר בפסנתר היה "הרגע הריק", שכתב בעקבות נסיעה במונית בדרך לבילוי, ולאחר הסמול טוק, הושיט את ידו לכיס כדי להוציא את הסמארטפון וגילה שאינו שם. הפגישה של הרגע הריק, שהיה כ"כ טריוויאלי לפני עידן הטלפונים החכמים, כמו להסתכל בחלון ולראות מה יש בחוץ, פתאום הפך לרגע של התמודדות איך למלא את החלל. ואת החלל השקט שהיה, עברי דאג לעשות את הסוויץ' שתוך כדי נגינה בפסנתר, הקלידן עדי גולדשטיין החליף אותו בסולו של "זה לא אותו דבר" ואח"כ עברו למקצב גבוה שהחזיר את האנרגיות שהיו מקודם. אך רגע לפני שעוזבים את הפסנתר, היה עוד רגע מרגש כשביצע את השיר "הייתי כאן".

את השיר כתב על חברו הטוב שהיה חי בלונדון, שנפטר רגע לפני שעברי לידר הספיק לבקר אותו, אחרי שהיתה לו הופעה שם. אחרי שכתב את הליריקה הוא צירף את נתן גושן שיתרום את חלקו בלחן, והאימפקט של שניהם נתן את אותותיו בעיניים הלא יבשות של האנשים השונים בקהל.

במעבר חד, הגענו לאווירת מסיבות לשיר חדש דנדש שעברי לידר הוציא לאחרונה בשם "שמח" וכדי להיכנס לווייב המתאים, הוא לימד את הקהל לצעוק 4 מילים: "שמח", "כפיים", "תרימו", "קדימה". באווירה של HAPPY, פיזזו 3 רקדניות לאורך להיט המועדונים הישראלי החדש ולידר הצטרף כמובן לחגיגת הריקודים. הווייב המשיך גם ללהיט המועדונים הקודם שלו "מוגזם" אותו כתב ביחד עם סאבלימינל.

את הלהיט הבא אתם בטוח מכירים. כמו בכל שיר של עברי לידר, שנוהג לעשות אותו כמעין סיפור קצר עם מימד של דמויות ועומק, הוא סיפר שבזמן שהיה בחניון של הקאנטרי, הוא קלט אישה משגעת שהגיעה עם רכב מנצנץ, ולבוש שמתאים לחום של תל אביב. זה התחיל שקט…אבל ברגע שהוא שר את הפזמון של "פרחה במרצדס" (בחום של תל אביב), האורקסטרה הפכה להיות רחבת ריקודים כמו בכל מועדון שמכבד את עצמו.

החוויה לא הייתה רק של מסיבות אלא גם מאוד אינטרקטיבית. למשל בשיר "בקצב אחיד בתנועות של הגוף", היה וידאו ארט בסגנון המשפטים של מוסר השכל, כמו "אם אתה חושב כל הזמן, אתה צריך להפסיק כדי לראות מה יש לחיים להציע" או "The force of liberation will blow the world to pieces". כל אחד יכול לקחת מה הרגע המרגש עבורו, אבל מבחינתי זה החזיר אותי לסאונד של שנת 1997, מתי שעברי לידר התחיל את הפריצה שלו. תוסיפו את הטאץ' של זהר ברזילי בתופים וקיבלתם רגע של שלמות, רגע לפני שחוזרים למסיבת החצר בחומות של הורדוס.

ועוד קצת לפני המסיבה, עברי לידר שיתף אותנו על הרגעים בו כתב את השיר "מישהו פעם" בעקבות שברונות הלב שעברו אצלו במשפחה ואיך זה גרם לו לחשוב על סיטואציות דומות שהוא חווה, אך נעשתה גם סגירת מעגל יפה ברגע שהוא סיפר שגם לאחרונה קיבל טבעת מבן זוגו, יונתן, אליו הקדיש לידר את אותה בלדה כשהוא התקרב לקהל כדי להגביר את אווירת האינטימיות.

וברגע שהוא ביקש מהקהל "מוכנים להרים?" אווירת המסיבות לא הפסיקה עד לרגע שהמאבטחים אמרו "יאללה תתקפלו כי גם אנחנו רוצים ללכת הביתה".

זה התחיל עם "הכוס הכחולה", המשיך עם "מרי לנצח" בתוספת זיקוקי במה ולבסוף עם הקאבר שלו ל"בוא", שלא רק שהפך אותו לשיר שלו לחלוטין אלא גם עם עיבוד שהחזיר אותי לימים שבהם הייתי יוצא למועדונים בשישי.

אבל שום הופעה לא נגמרת בלי ההדרן. אני יכול להגיד שהוידאו ארט אחד המטורפים אי פעם שראיתי של הדרן. זה התחיל בתמונה של עין דומעת כל עוד עברי והלהקה היו מחוץ לבמה, ואז ברגע של חושך, היה ברגע אתחול מערכת בסאונד רובוטי, כאילו זו סצינה משליחות קטלנית. ב-Testing Light Equipment, התאורה הבהבה עם סאונד אלקטרוני. ב-Testing Lazers, הלייזרים היו בתנועה כמו במופע של ז'אן מישל ז'אר. בבדיקת הBALANCE, כשבדקו את הרמקול הימני והשמאלי, האות החשמלית היה ממש כמו בסרטי מדע בדיוני. כשהכל היה מוכן, המערכת ביקשה מהקהל MAKE SOME NOISE, אך החיישן הפיל את זה על 80% עם הודעת שגיאה של NOT ENOUGH. בפעם השנייה של MAKE SOME NOISE, כבר עברנו את ה-100%, וה-DJ תומר מייזנר עלה לבמה. כל זה נתן את הסיפתח ללהיט של לידר עם מייזנר, "לרקוד עם דמעות בעיניים" והביצוע המטורף בלייב של מייזנר עם התופים האלקטרונים, הגיטרות של אריאל טוכמן ולידר עם כריזמה ששרפה את הבמה, בלבל אותי לרגע אם אני באמפי קיסריה או במסיבה אלקטרונית מטורפת של מועדון בברלין.

אם אלו מהשורה הראשונה חוו מקודם גיצים של זיקוקים, כאן הם חוו חתיכות של קרח יבש מעשן שנהוג לעשות במסיבות במועדונים (מזל שהם לא היו בהופעה של אוזי אוסבורן, שם הייתה חוויה אינטרקטיבית של דליי מים עם קרח וקצף כיבוי שנשלחים אל השורות הראשונות מכל הלב). אווירת המועדון המשיכה עם "אדוני", אותו להיט שכתב לידר אז לרוני סופרסטאר לפני יותר מ-15 שנים, אבל מה שבא אח"כ היה "רגע השיא של ההופעה – חלק 1".

לידר הלך אקסטרים לונג שוט, ולקח את אחד הלהיטים הכי מזוהים של ה-90s והפך לו את הצורה עם סאונד אלקטרוני, ואני מדבר על "Losing My Religion" של R.E.M. אחת ההפתעות הכי מטורפות שאומן עשה אי פעם בלייב לקהל. השיר הבא, שלמעשה סיים את המופע, היה "רגע השיא של ההופעה – חלק 2 ואחרון בהחלט". הוא שילב בין "GOD IS A DJ" של פיית'לס ל"זכיתי לאהוב" מה שהפך לסיום ראוי של אחד המופעים הכי מושקעים מבחינת הפקה, אפקטים וסאונד מטורף שמקביל לפסטיבלים נחשבים בחו"ל.

מה שהיה מטריף בשילוב הזה, היה גם שילוב קטע מוזיקלי של חלוץ מוזיקת ה-דרים, רוברט מיילס מהלהיט הגדול שלו, Dreams. בקטע של הטכנו בסוף השיר, עברי לידר עף על הקלידים שלו והתחיל להתפרע על הבמה עד לאות הסיום.

ברגע שהגעתם לשורות אלו, הבנתם שכל מה שחוויתי מבוסס על סיפור אמיתי, עם שואו מטורף וסופר מושקע של יותר משעתיים, שלא רואים הרבה בזירה המקומית. לדעתי, חבל שלא יכלו לשים לסטליסט גם את "מלטף ומשקר" ובעיקר את "בחולצת פסים" שהיה מרעיד את החומות של הורדוס, אך מצד שני לא היה גם על מה להתלונן.

ובשנה הבאה, בקיסריה הבנוייה, אם אתם אוהבים מוזיקה ישראלית, שילוב של רוק, אלקטרוני ואווירה סוחפת, אסור לכם להחמיץ בשנה הבאה, את החגיגה של עברי לידר. רק צריך לקוות שנסיים כבר את כל הווריאנטים כדי שהלידר יוכל להנהיג שוב את מצעד הלהיטים העברי של הקיץ.

רגעים מהמופע