אולם האופרה אמש היה מלא מפה לפה, מה שנקרא בז'רגון המקצועי "סולד אאוט". מעבר לאירוע המרגש של מופע חדש של "תזמורת המהפכה", דובר אתמול על רגע היסטורי של ממש שבו, לאחר כשנה של קורונה, נפתח ההיכל המדהים לחלוטין לבעלי התו הירוק הסמל את חזרת החיים למסלולם.
לאחר ששני המנהלים האומנותים של התזמורת, רועי אופנהיים ורועי שרון, ניתחו בעדינות כירורגית את שירי ה"תרנגולים", אך טבעי היה שהם יעלו על שולחן הניתוחים יצירות "הגשש החוור", (במיוחד לאור העובדה שזה אחד ההרכבים הבודדים באומנות הישראלית שדאג לתעד את כל מופעיו בווידאו, ובין הבודדים שגם בשנות ה -60 וה – 70 זכו לתיעוד של אמצעי התקשורת (שלא לדבר על השתתפותם בסרטים כ"גבעת חלפון").
ואם להיות כנים, המופע החדש גם משרת איזשהו פן מסחרי ומוציא את ה"תזמורת" ממגדל השן הצפונבוני של מנויי האופרה התל אביבית לקהלי יעד הרבה יותר רחבים – כי הרי ה"גשש" מהווים חלק מהדי אן איי הכלל ישראלי – ללא חלוקות גאוגרפית או סוציואקונומית.
ולמרות שכל אחד במדינה הזו, במיוחד בני ה 40 פלוס, הוא במובן מסוים גששולוג, אופנהיים ושרון, ביחד עם המעבד והמלחין אמיר לקנר ומעצב הווידיאו ארט נמרוד צין, ברחו כמו מאש מכל מה שקשור ל"ערב מחווה". זה לא ערב מחווה במובן של "התזמורת הפילהרמונית מצדיעה לשירי הביטלס" ומעניקה עיבודים תזמורתיים מפוצצים ל"מים לדוד המלך".
לקנר, פשוט לקח מיליון זיליון קטעי וידאו, פירק אותם לחתיכות, התאים אותם קולית וויזואלית והרכיב מחדש פסיפס מרשים היישר מקטעי הגשש ליצירות שעומדות בזכות עצמן.
הגאוניות של לקנר, כמעבד ומלחין מתבטאת בעיקר בפילוסופיה שלו שלא להיגרר "לעבד" שירים של הגששים לתזמורת. זה היה הדבר הכי קל מבחינתו שכן רבים מהשירים הקלאסיים בוצעו בזמנו במסגרת פסטיבלים של טרום עידן הפלייבק, עם מוסיקאים אמיתיים, תזמורות סמי סימפוניות (כתזמורת רשות השידור הנפלאה) ועיבודים מלאים לכלי מיתר ונשיפה.
לקנר לקח, כאמור, את כל הפרויקט צעד קדימה ולאחר נבירה באין ספור קטעי וידאו יצר במרבית הזמן יצירה חדשה, עם נגיעות ורמיזות לשירים המוכרים, תוך כדי בניית פסיפס מרשים של קטעים מרובים שהרכיבו יצירה מוסיקלית.
על הפערים שבין הסולמות המקוריים שבהם הושרו (או שנאמרו – כן לקנר גם עושה שימוש מוסיקלי מרשים בקטעים מדוברים) לבין הסולמות שבהן נכתבו הקטעים החדשים הוא התגבר בעזרת שימוש מושכל באפליקציית TIME PITCH הנמצאת כיום באופן מובנה גם באולפנים הביתיים הכי בסיסיים ונועדה, בד"כ לתקן טעויות שירה או נגינה, ונשמעת אמינה עד לשינויים של טון, טון וחצי.
ואם יש משהו שלקנר מתמחא בו (גם בעבודותיו ב"זהו זה") הוא נושא המודולציה והמיבר בין סולמות. לקנר והמנהלים האומנותיים של המהפכה, זוהר שרון ועמרי אופנהיים, החליט, ובצדק לפרק את השלישייה, למרכיביה כך שלכל חבר ב"גשש" נוצרה מיני סימפוניה שהורכבה מקטעים מיוחדים וייחודיים לה. (דווקא הקטעים ה"משותפים" כמו "פסטיבל שירי הדיכאון" היו יותר חלשים בערב המרשים הזה. ועמדו בניגוד להבטחה של אופנהיים, בראשית הערב, שהמהפכה לא תבצע "עיבודים" תזמורתיים" לשירי הגשש.
לקנר, זוהר ושרון גם יודעים "לשחק" עם התזמורת, לעצב אותה לפי המודלים הדי מוטרפים מבחינה סגנונית והמעברים המקצביים האין סופיים (שמזכירים במידה מסוימת את יצירותיו של פראנק זאפא (200 מוטלים, הכריש הצהוב) "ממה יוקרו בננה" דרום אמריקני, בום, ארבע תיבות לאחר מכן, בוזיקי מזרחי של אחד מהפתעות הערב, אוריה ויצטום, , בום ארבע תיבות לאחר מכן, סווינג "בלו נוט" עם סולו חצוצרה מהמם של האחד והיחיד איתמר בן יקיר (כן הוא נשמע כמו איבראהים מעלוף). בום, קטע "מזרחי עם רבעי טונים בניצוחה של החלילנית הווירטואוזית רחל אילת (היחידה שיודעת לנגן כמו יאן אנדרסן מבלי שהיא יאן אנדרסון ומבלי לעמוד על רגל אחת) ואז הצ'מבלו הבארוקי של זוהר שרון (אחד מהקלידנים הטובים בארץ שבגלל עיסוקו התמידי באקדמיה לא זוכה למספיק הוקרה בתחום) והכל נשמע הומוגני ורציף ומתקתק והגיוני – אם כי התנאי הוא להגיע לקונצרט נטול ציפייה ל"לערב מחוה", מבלי לצפות לבצוע סימפוני מלא ל"שיר הטלפון". זה לא שם.
ואגב, אני מלווה את "תזמורת המהפכה" כבר שנים רבות, מעולם היא לא נשמעה כל כך הומוגנית, כל כך "ביחד" עם צליל כל כך נקי שמזכיר את הדיוק של דוגמי הצלילים. ההתכתבות בין סקציית כלי המיתר עם סקציית כלי הנשיפה, עם סקציית כלי ההקשה (המצוינת – אלון עזיזי,גיורי פוליטי ונדב רוגל) שואפת לשלמות ! ("טוב היה להם שנה להתאמן בבית", חייך שרון בשיחה שקיימנו לאחר המופע). אבל הסיבות נעוצות, לדעתי, במקום אחר – בעיקר בהכנסת דם חדש ומרשים בסקציית כלי המיתר המשמעותית, לצד הכוכבים הווירטואוזיים, הצ'לנית יעל שפירא, הכנריות עדי חלאבין, הגר מעוז (שתמיד מעולה בכל הפקה שהיא משתתפת בה), ונגן הויולה הנצחי דני תנחלסון.
למרות, שכאמור כל אחד מ 14 נגני כלי המיתר שהופיעו על הבמה הם סופר סטארים בפני עצמם, בניגוד לעבר, הפעם, דומה שבעיות האגו נפתרו ואיתם "גניבות הפוקוס" המזדמנות, והסקציה הזו נשמעה הומוגנית, מכוונת ומושלמת.
וזה המקום לשוב ולשבח את הסאונד המושלם של ואל קוטלר, קשה להאמין עד כמה שהסאונד נשמע מושלם, מאוזן וטבעי ! גם בקטעים היותר רועשים, תמיד יכולת לשמוע את הניואנסים את הנבל, ואפילו את נקישות האצבעות של עזיזי על צוואר הבאס – הגברה שכאילו אינה קיימת ואינה מפריעה לצליל הטבעי והמתוק של כלי התזמורת (וזו משימה לא פשוטה במיוחד כשאחד הכלים המרכזיים הוא מקרן הוידאו שבו החומרים לא תמיד צולמו באיכויות סאונד של שנת 2021, ולעיתים, בחלק מהקטעים אי אפשר היה לנקות את ה"היס" און אפילו את מחיאות הכפיים והצחוקים של הקהל).
וגם כאן צריך לשוב ולזכור שקטעים רבים נבנו סביב ל…. מחיאות כף של פולי, או צחוק של שייקה וה"בפלה" מהשק"ם או בפראזה חוזרת בהרמוניה (בסגנון רפסודיה בוהמית של "קווין".
אהבתי במיוחד את ה"קונצ'רטו לגברי ולתזמורת" שנפתח במעין פתיחה דייוויד גילמורית של ויצטום, השימוש המושכל בקטעי הוידאו עם הניואנסים המזרחיים והפרוג-רוקיים הציבו את היצירה במקום של כבוד (ללא קשר לנוסטלגיה של הגשש). (כך גם עם הקטע המעולה "הגרוב של הקומקום"(איתמר בן יקיר כבר אמרנו ? ) ו"ז'קלין ז'טם").
אך השיא, מבחינת הערב היה דווקא בביצוע הקטע "דייג אוהב דגים", שיר שמשלב אלמנטים של ניו אייג' בנוסח פיליפ גלאס, סגנון "פאדו" פורטוגלי וקצת "ספוקס בירד" גם המשמעות התכנית קיבלה ממדים פילוסופיים, דווקא בגלל שהיא בנויה על משפט מדובר שמעולם לא הושר ושמתצת את המשמעות: "אם דייג אוהב דגים למה הוא הורג אותם".
החלק החלש – והמיותר לחלוטין בערב הזה הוא המערכונים בביצוע השחקנים דביר בנדק ודקלה הדר עם טקסטים שכתב גור קורן שערך ניסיון מאולץ ל"עדכן" טקסטים ברוח של כותבי הגשש המיתולוגיים, ניסים אלוני יוסי בנאי ושייקה אופיר, תוך התאמה למצב הפוליטי-חברתי של ימינו ("קורונה", בחירות חמישיות, משאים ומתנים קואליציוניים ועקיצות בלתי נמנעות על היותו של בנדק פרזנטור של בנק "המזרחי" ועוד…. כן, נכון הקהל צחק, אבל לא היה למערכונים (שחלקם, היו ברמה של מתנ"ס אזורי) כל הצדקה – המערכונים הארוכים הללו, והניסיונות המסחריים להתאים את הערב הזה לרוח התקופה הפריעו לרצף התקין והזרימה של המוסיקה – והיי, מר אופנהיים, אם זה לא "ערב מחווה", אז מה הועילו חכמים בתקנתם ? במיוחד שדביר בנדק הוא לא בדיוק זמר שמתאים לביצוע קונצרטנטי שמיימי.
אך כפי שפולי סיכם זאת במונולוג מרגש – "כדי להצליח צריך ביקורות טובות ובעיקר קהל מעולה"
המופע נערך במסגרת סדרת המהפכה של האופרה הישראלית. המופע יועלה שוב בתאריך 08.05.21 באודיטוריום חיפה ובתאריך 20.05.21 בתיאטרון ירושלים. שני מופעים נוספים יתקיימו באופרה הישראלית בת"א בתאריך 25.5 (בשעות 18:00 ו – 21:00).
כמה רגעים מתוך הקונצרט, צילום וידאו לאה אבישר
