זה היה יכול להתחיל כסיקור רגיל על הבלקן ביט בוקס בהופעה אקוסטית בבארבי. אבל שום דבר רגיל לא היה אתמול בבארבי. אחרי שנה תקדימית, בה העולם נכנס לתרדמת ופתאום הלא רגיל, הפך לרגיל, אנחנו זכינו בערב בלתי רגיל.
שכחנו לגמרי מחיי הלילה והתרבות ושרירי ההופעות שלנו רפויים לחלוטין. נוסיף לכך את העובדה שאני חודש אחרי לידה ובחוץ הגשם רועם על הגגונים, הרבה חשק לצאת מהבית לא היה לי. אבל כבר בכניסה לבארבי הורגשו אנרגיות אחרות. הקהל הנרגש התקבץ במהירות. "קהל" מילה שנכחדה מהלקסיקון של השנה האחרונה, כאילו זרה לי כרגע, אבל מדהים באיזו מהירות מרגישים שוב בבית בתוך ההמון. אפילו שאול מזרחי היה שמח ומחויך, כמו פרומו לאירוע שהולך להתחולל בפנים, בודק את התו הירוק לכל אחד מהנוכחים. בפנים, במת 360 מעלות ומסביבה כיסאות על פי התקן.
ישבנו והמתנו לתחילתה של ההופעה בעוד הקהל הולך ומתהווה, ואנו צופים בו בהשתאות תוך לגימת בירה קרה מהחבית. לכאורה סצנה נורמאלית, אבל אתמול הרגישה כה סוריאליסטית.
ואז זה קרה, הלהקה עלתה על הבמה. כבר מהאקורד הראשון הורגש הצמא הדו סיטרי הזה של הקהל והלהקה זה לזה. אחרי אין ספור הופעות שלהם שבהן נכחנו, מה כבר הם יוכלו לחדש לי? חשבתי לעצמי בדרך, אז מלבד שלושה ביצועים מעולים – Chin Chin במאש אפ מעולה עם Lalala, קאבר מרגש ל- Nothing breaks like a heart ו- Why בעיבוד שאין שני לו, העיקר בהופעה של ליל אמש היא באנרגיות המחודשות שנבעו מהחוסר. אני, עם גופי השבור והקהל הצמא, במשך כמעט שעתיים, לא הצלחנו להוריד את החיוך מהפנים ואת הרגליים לקרקע.
ואולי בעצם, לולא המגפה, לא היינו זוכים להופעות בעוצמות כאלה כמו שהרגשנו אתמול. כי החסך שנוצר בשנה האחרונה, ליבה את ההתלהבות של החזרה לחיים בעוצמה כה גדולה, כמו שהרבה זמן לא חווינו, מעין שמחה בתולית כזו, כמו שהיינו ילדים. ובהמשך לנימה האופטימית, אני רוצה להאמין, שעם החזרה לחיים, יקבלו חיים חדשים אלבומים רבים של יוצרים אשר ניצלו ההפוגה הכפויה ליצירה. גם אני ניצלתי את השנה הזו ליצור חיים חדשים.
